• נופר סלע

איך רעיונות באים לעולם?

ומה עושים איתם כשהם מגיעים?


מאמר+ תרגיל.

המאמרים באתר כתובים בלשון נקבה, אך פונים לכל הקשת המגדרית

מתוך הסקצ'בוק של פרידה קאלו

כדי להתחיל, צריך רעיון אחד.


זה הכל.

אבל זה צריך להיות הרעיון הנכון, בזמן הנכון.

אני תמיד מחכה לרעיון האחד הזה, שינשך אותי בקרסול כמו דג פיראנה ולא יעזוב אותי חודשיים. רק ככה אני יכולה לדעת שזה הרעיון שאני רוצה ללכת איתו. וזה גם צריך לקרות בדיוק ברגע הנכון והמדוייק בחיים, כדי שאוכל להתפנות אליו.

ואני לא תמיד יודעות אם זה זה, והשאלה הזאת כשלעצמה יכולה להטריף את הדעת.


אז איך משיגים רעיונות טובים?


ובכן...

זה מאד פשוט.

כל מה שצריך לעשות הוא..

ואז..

הממ..

ררר..

אני לא יודעת.

אני לא חושבת שאף אחד ממש יודע.


אבל אני אגיד לכן מה אני כן יודעת


שלפעמים יש לי איזו ידיעה לגבי משהו.

זה בד"כ קורה בתקופות שאני יוצאת לדיג של רעיונות. אני בחיפושים אחרי רעיון, ואני משכשכת את הרגליים שלי באיזה אגם כבר כמה זמן. ואז יום אחד, משהו נושך אותי בקרסול. משהו שהגיע מהמעמקים, מתוך איזה הרהור או חלום בהקיץ.

וכשהמשהו הזה מגיע - צריך לבחור בו להאמין בו.

למשל, כשהתחלתי לעבוד על המופע שלי "פני שטח", רציתי לעסוק בקשר שלי לארץ ישראל.

יום אחד, אחרי כמה חודשים של חיפושים בסטודיו, נזכרתי במשחק הזה שמשחקים בטיולים שנתיים בב"יס - שמעמידים ילד בצורה של מפת ישראל ומדביקים על הגוף שלו שמות של מקומות שונים בארץ.. מכירות?

ואז חשבתי - וואלה. אם בנאדם יכול להיות ארץ ישראל.. אז.. ארץ ישראל יכולה להיות בנאדם...

ואז.. אני... יכולה להיות ארץ ישראל...

וזהו.

היה לי רעיון.

כמובן שיכולתי לבטל אותו בהינף יד. יכולתי בקלות לזלזל בו, לזנוח או לשכוח אותו.

לא היתה לי שום סיבה מיוחדת להאמין דווקא בו.

אבל משהו שם תפס אותי.

ומכיוון שמאד מאד חיפשתי רעיון, לא ברחתי ממנו. בחרתי להאמין בו.

וככה (+ שנה נוספת של עבודה...) - נולד המופע.



דימוי שיצרתי בתהליך העבודה על המופע "פני שטח", כשהתחלתי לחקור את הרעיון החדש שלי.

כל הפרוייקטים שעשיתי התחילו מרעיון קטן שהרגשתי מאד חסרת בטחון לגביו.


ולכן, כל פעם שיש לי רעיון חדש, אני מכריחה את עצמי לשקול אותו ברצינות.

כי מי יודע?


לפעמים אני מפחדת שייגמרו לי הרעיונות.


ואני מנסה להזכיר לעצמי, שאני תמיד אפחד. גם אם מחר יבוא לי רעיון מטורף ואכנס לפרוייקט חדש, אז אחרי שהפרוייקט הזה ייגמר אני שוב אפחד. אין באמת קשר בין הפחד לבין המציאות.


לפעמים אני בטוחה שלעולם לא ייגמרו לי הרעיונות.


אני מרגישה כאילו אני עומדת בפתח של מעין אינסופי של רעיונות, ואני יכולה לשתות מהמים האלה כל היום וכל הלילה, כל החיים וכמה שרק ארצה.

ועדיין, אני מרגישה צמאה.

כי זה לא הרעיון הנכון בזמן הנכון.

זה לא הפיראנה.


אבל מה קורה כשזה כן?


אני מתאהבת.

אני מוקסמת לחלוטין מהרעיון שלי. לעזאזל, אני מוכנה לטוס איתו לירח.

אז אני מתחילה לעבוד, ומאותו רגע אנחנו בלתי נפרדים. בחולי ובבריאות, באושר ובעוני, עד שהבכורה תפריד בינינו.

ולפעמים מרוב התלהבות אני שוכחת שכדאי שאחזיק חזק, כי זו הולכת להיות נסיעה ברכבת הרים.

עם מלא לופים.

שחלק מהמסילה שלה חסרה.

והמפעיל הלך הביתה.

ואין לי חגורת בטיחות.


Kyle Staver, Trapeze, 2013


לוקח לי המון, המון זמן, להבין לאן הרעיון שלי רוצה לקחת אותי.


אני הולכת אחריו, אפילו שהדרך מפחידה אותי לאללה.

ואז, באמצע יער אפל, הוא פתאום נעלם ומשאיר אותי לגמרי לבד.

אני ממשיכה, למרות שאין לי מושג לאן אני הולכת, ולמרות שאני חוששת שאין לי סיכוי לשרוד.

ואז, כשאני קרובה לייאוש, אני שומעת פתאום את קולו הקלוש של הרעיון. הוא קורא לי בשמי.

אני מרימה את הראש, ואז אני קולטת שהרעיון שלי הוביל אותי את כל הדרך לפסגה של הר,

והנוף מ ש ג ע.


רעיון הוא כמו מורה זן.


הוא בא ללמד אותנו משהו ממש, ממש חשוב,

והוא פאקינג מדבר לא ברור.

הוא מעמיד אותנו בכל מיני מבחנים מוזרים שאנחנו אפילו לא מבינות.

וכמו בסרט קונג פו - הוא לא סתם מתעלל בנו, למבחנים ולאתגרים שהוא מציב בפנינו יש מטרה: משהו מבקש להתגלות בפנינו. וכדי שזה יקרה, נצטרך לבטל את האגו שלנו לחלוטין, ולהתמסר לתהליך.

ופתאום יום אחד - נצליח לשבור את ערימת הלבנים במכת יד אחת.


זוגיות במשבר


כמעט תמיד אני מגיעה לשלב בתהליך, שבו הרעיון שהתחלתי איתו מרגיש פתאום מרוקן מתוכן.

הניצוץ של ההתחלה כבה, ועכשיו אני שואלת את עצמי: מה אני עושה איתו בכלל?


זה הזמן לרענן את הקשר - ומצאתי לי כמה דרכים לעשות את זה:

1. לחזור להתחלה, לתקופה שאני והרעיון רק הכרנו. לשאול את עצמי - מה היה שם שגרם לי להתאהב בו מלכתחילה?

2. לדבר עליו - עם חברה או קולגה. אני מבקשת ממנה להיות המטפלת הזוגית שלנו, ולהזכיר לי למה הרעיון שלי מדהים. לפעמים הרעיון נראה לי פתאום ממש סקסי כשאדם אחר מתלהב ממנו.

3. ללכת לעשות משהו אחר, משהו שממלא אותי בהשראה. לפעמים אני מופתעת לגלות איך הרעיון שלי מתחבר פתאום אל מה שמרגש אותי.

4. לפעמים, מה לעשות, צריך קצת זמן להתגעגע, ואולי שבוע מחוץ לסטודיו יצית מחדש את האש.


כך או כך - אני מזכירה לעצמי לא להבהל, כי אני כבר יודעת שזה קורה לי בכל תהליך עבודה.

דרוש קצת זמן ונסיונות שונים, אבל בסופו של דבר הרעיון ואני נמצא את הדרך חזרה אחד אל השנייה.


Nicole Eisenman, Death and the Maiden, 2009

יש לי רעיון - אז למה אני לא יוצאת לדרך?


האמת היא, שלפעמים אני לא ממש יודעת מה לעשות עם הרעיון שלי. רעיונות הם מאד שונים אחד מהשני, וכל אחד צריך יחס קצת אחר.


אז הנה מה שהבנתי עד עכשיו:


איך מגדלים רעיון?


כדי לתת לרעיון שלי להתפתח, אני אוהבת לפנות לי כל יום זמן להרהר בו ולכתוב עליו.

אני משרבטת שירבוטים וסקיצות במחברת שלי, ומדמיינת איך הרעיון יכול להיראות ולאן הוא יכול ללכת.

אני משרה את הרעיון שלי במרינדה של השראות - מחפשת עוד ועוד דימויים ויצירות מתחומים שונים שעשויים להיות קשורים אליו, אוספת אותם וחוזרת אליהם במידת הצורך.

אני מנסה לפרק את הרעיון לתרגילים שאני יכולה לנסות, ואז הולכת לסטודיו ומנסה אותם.

אני בודקת מה קורה כשאני מחברת את הרעיון שלי עם עוד רעיון.

ואח"כ עם עוד אחד. ועוד אחד.


בעיקר אני משתדלת לגרום לו להרגיש רצוי.

ותמיד תמיד - לסמוך עליו.


"Ideas are like rabbits: You get a couple and learn how to handle them, and pretty soon you have a dozen."

-John Steinback, author




כדי להגשים את הרעיונות שלנו אנחנו צריכות להקריב כ"כ הרבה.. האם זה שווה את זה?


אלוהימה, כ"כ!!


למה?


כי השותפות הזאת, המסתורית, המכושפת, עם רעיונות - היא הדבר הכי מטריף ומעורר תשוקה שיש בעולם.

כי הרעיונות שלנו לוקחים אותנו להרפתקאות מדהימות, ובדרך אנחנו מגלות דברים על עצמנו ועל העולם שאף פעם לא ידענו.

ואולי, כי אין לנו ברירה אחרת.

כי זו הדרך שלנו לדבר עם העולם. זו הדרך שלנו להחליף נוזלים. לחוות קשר ומשמעות.

וכי לפעמים זה ממש ממש כיף.


 

מה רעיונות אוהבים? (אפילוג)


רעיונות אוהבים חלימה בהקיץ.

רעיונות אוהבים שמחבקים אותם כל הלילה.

רעיונות אוהבים עבודה יומיומית.

רעיונות אוהבים מקלחות.

רעיונות אוהבים שקט.

רעיונות אוהבים זמן.

רעיונות אוהבים לבוא וללכת. ואז לחזור. כנראה שיש להם איזו ארץ משלהם שהם הולכים אליה, אוכלים ושותים ונחים, ואז חוזרים אלינו גדולים וחזקים יותר. הם אוהבים שמחכים להם.

רעיונות אוהבים שמתאהבים בהם.

רעיונות אוהבים שנותנים להם להביא חברים.

רעיונות אוהבים שמקשיבים להם בלי שיפוט או ביקורת.

רעיונות אוהבים שבאמת מתעניינים בהם.

רעיונות אוהבים ששואלים אותם: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"

רעיונות אוהבים יוגה, ריצה, שחייה והליכה.

רעיונות אוהבים דד ליינים.






תרגיל הרעיונות של מרינה אברמוביץ'


תרגיל ששמעתי את אמנית הפרפורמנס הידועה מדברת עליו בראיון - היא נהגה לתת אותו לתלמידים שלה:

הניחי על השולחן שלך ערימת דפים, וליד השולחן - סל לניירות.

כל יום באותה שעה, שבי וכתבי רעיונות. עשי זאת במשך 3 חודשים. (...מרינה קצת טוטאלית. אני מרשה לך לקצר לשבוע :) ).

את הרעיונות שאת אוהבת תשמרי בערמה בצד, ואת אלה שלא - תכווצ'צ'י ותזרקי לסל.


מה את עושה בסוף התקופה? כותבת לי מייל, ואגיד לך מה לעשות הלאה: nufarse@gmail.com


 

קישורים והשראות


הסופר ניל גיימן מדבר על מאיפה באים לו הרעיונות - מבריק וקורע מצחוק!

 

נופר סלע היא יוצרת עצמאית

ומלווה תהליכי יצירה.

זקוק/ה לליווי בתהליך שלך?

לחצי כאן




חזרה לכל המאמרים