top of page
  • תמונת הסופר/תנופר סלע

איך להמשיך ליצור לאחר ה-7 באוקטובר?

תמיכה בזהות היוצרת שלנו בימים קשים אלה.


*כל המאמרים באתר כתובים בלשון נקבה אך פונים לכל הקשת המגדרית.

דימוי מאת מילנה נאף

זה כנראה עומד להיות הטקסט הכי מהיר שכתבתי לאתר.

לרוב אני משתדלת לבסס את המאמרים על מחקר וראיונות. הפעם אני מרגישה שהשעה דוחקת.


בשבועות האחרונים אני מנהלת שיחות ותכתובות עם אמניות רבות,

ומרגישה שרובן ככולן מצויות במשבר.

לשמחתי, מצאתי כמה מילות תמיכה לתת, ורציתי להניח אותן כאן, שעוד א.נשים יוכלו לקרוא.

אז אולי זה לא בדיוק מאמר אלא פוסט, מחשבות או הרהורים,

אבל אני רוצה לתת משהו ליוצרות האמיצות שסביבי, ואני מוכנה לקחת את הסיכון של להישמע לא מנוסחת.

אז הנה זה.


 

רגע לפני שתמשיכו לקרוא:


אני פותחת סדנאת זום

לתמיכה בזהות היוצרת שלנו בימים אלה

בסדנא נוכל להתבונן ביחד על הקושי ליצור,

ולהצביע על אפשרויות ודרכים להמשיך.


יום שני 13.11

בשעה 20:00 - 21:30 בזום

ההשתתפות ללא תשלום


 

האם זה רלוונטי להתעסק באמנות בתקופה הזאת?


השאלה הזו עולה שוב ושוב ושוב בשיחות שאני מקיימת עם אמניות בימים אלה.


זו שאלה נפוצה, אגב, גם בימים כתיקונם.

אמניות.ים תמיד מרגישות אשמה על כך שהן זקוקות לזמן ומרחב להתבוננות פנימה,

על כך שלא תמיד יש ליצירה שלהן ערך כלכלי, ועוד ועוד.


אבל עכשיו, לנוכח אירועי אוקטובר 2023, קורה משהו מתעתע.


מצד אחד קוראים לנו בכל מקום - יש אינסוף בקשות ליוצרים.ות שיבואו להופיע ולהעביר סדנאות. נדמה שאחרי דיור, ביגוד וטיפול נפשי, אמנות היא המצרך המבוקש והדחוף ביותר כרגע.

זה כשלעצמו הוא לא פחות ממדהים.


מצד שני, יש תחושה שלאמנות אין מקום לנוכח המציאות המטלטלת.

הרבה יוצרות מרגישות שכל מה שהן עשו עד כה הוא לא רלוונטי,

שהכל נראה תפל,

שהמציאות איפסה הכל, ועכשיו צריך להתחיל מהתחלה.

רבות מאיתנו מרגישות שלעשות אמנות בתקופה כזאת זו פריבילגיה,

או אפילו ניתוק ואטימות.


אם יש לאמנות מקום - דומה שתפקידה להיות מגוייסת, אקטיביסטית.

אני מאמינה גדולה באמנות אקטיביסטית, אבל נראה לי שכדאי להזכיר שאמנות היא חשובה גם כשהיא לגמרי אישית.

כרגע נדמה שכל מה שלא מגוייס, מגיב, נחרץ,

כל מה שבודק, תוהה, מתבונן פנימה - אינו רלוונטי.


זאת ועוד - המציאות עצמה היא כ"כ טראומתית,

והיא עדיין מתהווה,

כך שנדמה שזה כמעט בלתי אפשרי לעשות לה עיבוד.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה - סוף אוקטובר 2023,

המלחמה עדיין בעיצומה,

עוד אין לנו סיפור קוהרנטי עם התחלה, אמצע וסוף,

עוד אין לנו אפשרות אמיתית לרלפקציה.


אני נזכרת באמירתו של אדורנו ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות",

ובימים שאחרי ה - 9.11, כשהיה נדמה שכל דימוי אמנותי התרוקן מתוכן, לנוכח הדימוי האיקוני שיצר הטרור עצמו.


האם אפשר יהיה לעשות אמנות אחרי ה-7.10?

האם אפשר לעשות אמנות במהלך מלחמה? ואחריה?

האם זה לגיטימי בכלל לחשוב על אמנות כרגע?

ומה קורה לזהות היוצרת שלנו בתוך כל זה?



עבודה ללא שם מאת מרב סבירסקי ויואב בריל, שניהם אמנים ילידי קיבוץ בארי, בני אותה כיתה.

העבודה נוצרה והוצגה ב - 2016 בגלריה בקיבוץ בארי כחלק מהתערוכה "הצבעה חוזרת".



להסכים להיות עדים


כמה ימים אחרי הטבח, השתתפתי בשיחת זום עם סטיבן ג'נקינסון, איש הגות יחיד במינו, שעוסק בנושא המוות והאבל. יש לו קשר מיוחד עם ישראל, והוא הציע להעניק לנו כמה מילות משמעות.

ג'נקינסון דיבר על כך שאלה שנמצאים במעגל השני והשלישי של התופת, תפקידם להיות עדים.

הם לא הקורבנות הישירים ולא השורדים, אלא מי שמתבקשים להכיל את הדיווח, לתת לו לעבור בתוכם, בגופם, לחולל בהם את כל מה שהוא מחולל,

את מה שכולנו מרגישות.ים כל רגע בימים האלה.


המילה עדות היא מילת מפתח מבחינתי גם בדיון על אמנות.


האירועים האלה פגשו ופוגשים אותנו בכל מיני רכיבים של זהות -

כבני אדם, כנשים או גברים, כמבוגרות או צעירות (או ילדות), כיהודיות (או מוסלמיות או נוצריות),

כתושבות הדרום או הצפון או כל אזור אחר בארץ (או בחו"ל),

וכן, גם כאמניות.


כל אחד מרכיבי הזהות שלנו הם חלק מהאופן שבו אנו פוגשות את החוויה הזאת,

ומהאופן שבו נוכל להעיד עליה.

אבל התפקיד שלנו כאמניות הוא תפקיד שהעדות נמצאת בליבו.


אמנים.יות מוסרות עדות כחלק מתפקידן בעולם הזה.


זו העבודה שלנו - להזמין את העולם להכנס לתוכנו,

להתערבל בגופנו,

ולספר את החוויה הזו במילה, בתנועה, בצבע, בצליל, בפריים.

התפקיד הזה שלנו חשוב עכשיו יותר מתמיד.


הרי מישהו צריך לתעד את זה,

לתאר מה קורה בנפש בימים האלה, בימים הבאים.

מישהו צריך לשמר את נימי הנימים של הזכרון של מה שקורה לנו עכשיו בגוף, בבטן,

בלב המרוסק,

מישהו צריך לעבד את זה, לתת לזה ביטוי,

ליצור קפסולות שמכילות את זה.

מי יעשה את זה, אם לא אנחנו?


אם התפקיד הזה נשמע לרגע גדול ומאיים,

שחררו אותו.

כל מה שאני מנסה להגיד זה שהטענה שאמנות היא לא רלוונטית כרגע היא חסרת בסיס.


אין צורך לקחת על עצמנו את התפקיד הזה באופן אקטיבי, כי הוא פשוט שם.

ולא משנה מה ניצור, כל זמן שנסכים ליצור משהו,

או אפילו לזכור להתבונן על התקופה הזאת דרך עיניים של יוצרת,

זו תהיה עדות.



רעות אסימיני, זה לא כובע, אוקטובר 2023



איפה היית בבוקר ה-7 באוקטובר?


אני מציעה לעשות עכשיו דווקא פעולה של הזכרות.

לנסות להזכר - איפה היינו בבוקר ה-7 באוקטובר,

לא רק פיזית, אלא גם רגשית, וגם תהליכית.

באמצע איזה תהליך יצירה היינו?

מה ריתק וריגש אותנו?

במה היינו עסוקות?


זה בכלל לא משנה אם מה שהעסיק אותנו קודם לכן היה משהו גדול וחשוב,

או פרטי ומהוסס.

זה הזמן להזיז הצידה את הקולות שאומרים שכל מה שעסקנו בו לפני כן הוא לא רלוונטי,

שזה קטן, חסר חשיבות.

העובדה שכל מה שעסקנו בו נראה עכשיו קטן וחסר חשיבות - היא חלק מהעדות שלנו.


יכול להיות שיהיה קשה מאד לחזור אל מה שהיינו באמצע לעשות,

כי העולם השתנה, ואנחנו בעצמנו השתנינו.

יכול גם להיות שלא היינו באמצע תהליך יצירה מוגדר, אלא רק במחשבות או חלומות,

או באיזה איסוף מאד מהוסס של רפרנסים למשהו שעוד לא הצלחנו לשים עליו את האצבע,

או סתם באמצע ריק.


לא משנה מה זה היה, עכשיו הזמן לחזור לשם.

לא להכנע לדחף למחוק הכל ולהתחיל מאפס -

להפך, להזכר.

להזכר שהדברים לא תמיד היו ככה,

ולא תמיד יהיו ככה.

להזכר שהיינו באמצע משהו קטן ותמים ויקר ערך,

שהתנפץ על שמשת הרגע הזה בזמן.


אני מבקשת מכן - ספרו לנו, בדרך שלכן,

מה בדיוק התנפץ לכן, ואיך?

איך הניפוץ שלכן נשמע? ונראה?

ואיך זה מרגיש?

ואיזה צורה זה השאיר על השמשה?


ובתוך הרסיסים, האם תוכלו לזהות משהו שאפשר להתבונן דרכו על הרגע הזה?

האם הדבר שהעסיק אתכן קודם לכן עשוי להיות עכשיו פריזמה?

האם במפגש בין מה שהיה לבין מה שיש עכשיו -

יכול משהו חדש להתגלות?


זה לא אומר שזאת בהכרח תהיה יצירת אמנות,

זה רק אומר שאתן עושות עבודה פנימית של התבוננות וחיווי ועיבוד.

שבתוך הסערה האיומה הזאת

אתן מוכנות לסוכך בידיכן על פרפר,

להכיר בחשיבותם של דברים קטנים ועדינים.


לירון דהרי, קולאז' דיגיטלי, 2023.

דהרי פרסמה את הדימוי הזה בפייסבוק שלה, וכתבה: "פרחי הנגב המערבי שאני אוהבת, ולא ידוע מתי אוכל לבקר בו שוב."



מה לעשות עם האשמה?


זה לא פשוט להסכים להיות בקטן ובעדין,

לאפשר לעצמנו להיות ביצירה, או אפילו לחשוב עליה.

יש כל הזמן איזו אשמה באוויר,

איזו תחושה רודפת של "אני לא עושה מספיק".


אני לא חושבת שאשמה עוזרת בחיים בכלל,

ובטח לא כשאנחנו רוצות להיות בנתינה,

או ביצירה.

באותה שיחת זום עם ג'נקינסון, שאלה אותו אחת המשתתפות: מה לעשות עם האשמה?

הוא ענה לה:

"הייתי רוצה לאתגר את הנחת היסוד הזאת, שעלינו לסבול כדי להשתתף בסבלם של אחרים."


אשמה היא פשוט עוד רעש.

זה הזמן לשים אותה בצד, כי היא רק מסתירה מאיתנו את העבודה שיש לנו לעשות.


יצירה - אישית או פוליטית,

גדולה או קטנה,

קוהרנטית או לחלוטין לא מובנת -

היא נתינה.


פעולות קטנות של חיים


יוצרת שדיברתי איתה כמה ימים אחרי הטבח אמרה לי: "אני יושבת מול הדף ולא מסוגלת לצייר."

הבנתי לחלוטין את הכאב שלה,

אבל בעיניי זה היה מופלא שהיא בכלל מסוגלת לשבת מול הדף,

שהיא בוחרת לפגוש את הדף הריק ברגע הזה בזמן.

"איזה אומץ", אמרתי לה, "שאת מסוגלת לעשות את הפעולה הזאת.

אם את יכולה לעשות את זה עוד פעם ועוד פעם, תעשי את זה".


אני מרגישה שזה רגע שבו צריך לעשות הכל קטן, קטן.

לשבת, להתבונן בדף הריק, לקום.

אולי להניח קו.

לקום.

זה לא הרגע לתוצאות ותוצרים,

אלא לפעולות קטנות של חיים,

אמיצות כ"כ.

ובאמת, איך אפשר לצייר אחרי כל מה שראינו, שמענו וקראנו מאז ה-7.10?

הגוף, הדימויים, הסיפורים, לא יוכלו לתאר את מה שהיה,

ואם לא ינסו לתאר אותו, אז מה תכליתם?


אבל דווקא בגלל גודל המאורע - אין לנו דרך להתחמק ממנו.

הוא מחלחל לנימי נפשה של כל אחת מאיתנו,

ולכן אני רוצה להציע שזה בכלל לא משנה מה ניצור,

גם אם זה ייראה שאין לזה שום קשר למה שקרה - זו תהיה עדות,

והיא תהיה יקרה מפז.



בואו נתחיל בקטן


מהו דבר אחד שהעסיק אתכן, הקסים אתכן, ריגש אתכן, ממש לפני ה-7.10?


האם זה דימוי מסויים?

האם זה חומר פלסטי?

האם זה נושא?

חלום?

פנטזיה?

איכות תנועתית?

צמד מילים?

רעיון?


האם אפשר להחזיק את הדבר הזה עוד רגע ביד?

האם אפשר לבדוק איך הוא מאיר את ה-7.10?

איך ה-7.10 מאיר אותו?

האם המפגש בין שני אלה הוא גס?

כואב?

צורם?

מעניין?

האם אפשר לכתוב על זה משהו?

לספר על זה משהו לחבר.ה?

זו תהיה התחלה טובה.



אוסי וולד, אימה, אימה, אימה, אוקטובר 2023.

וולד, יוצרת אנימציה, התחילה לעבוד על הגיף הזה ב-7 לאוקטובר, ופרסמה אותו בפייסבוק כמה ימים אח"כ. כשראיתי אותו, נזכרתי שלפני כשנה היא סיפרה לי שהיא מתעניינת בסיבובים ומעגלים. מרגש לראות איך המחקר שלה בא לידי ביטוי בעבודה הזאת.



לחזור ללבוש את המשקפיים שלנו


אילו כלי ביטוי עומדים לרשותכן כיוצרות?

המפגש איתם בימים אלה יכול להיות מורכב,

ויכול גם להיות מרפא.


אבל אם אין ביכולתכן לחזור עדיין לכלי שלכן,

אולי אפשר להתחיל מלהתבונן דרכו על הרגע הזה.

רק להתבונן.


אם אתן עובדות עם טקסט -

הקשיבו למילים. אילו טקסטים חוזרים סביבכן? אילו ביטויים נחקקו בכן?

אילו מילים נעלמות? מאבדות משמעות?


אם אתן עובדות עם סיפור או דרמטורגיה -

חשבו על האופן שבו סיפורים סופרו לכן בשבועות האחרונים, על האופן בו אתן סיפרתן, על אופני דיווח ועל המדיום שבו קיבלתן את הדיווח, על הצטברות של פיסה ועוד פיסה מהסיפור, על האופן בו ניסיתן לבנות מהפיסות סיפור אחד קוהרנטי בראש, על הכשלון של הנסיון הזה, על מבנים של נרטיבים שפגשתן והאופן שבו הם מתחברים, נקטעים, חוזרים, נשזרים, מתפרקים.


אם אתן עובדות עם הגוף -

שאלו, מה הגוף מרגיש, חווה, עושה בימים אלה? הגוף שלכן, הגוף של אחרים. אילו תנועות, מקצבים, מופעים של הגוף אתן מזהות? איך הגוף שלכן מתנהל במרחב?

(לא חייבים ללכת למראות הקשים. התבוננו בעצמכן, באנשים סביבכן. הזוועות נותנות את אותותיהן גם בגופים שלא נפגעו ישירות.)


אם אתן עובדות בכל מדיום שעושה שימוש בחלל (אמנות חזותית, מופע חי) -

חשבו מה השתנה בתחושת המרחב שלכן - המרחב הגיאוגרפי, המרחב הביתי, המרחב הציבורי. המרחב המוגן והלא מוגן.


אם אתן עובדות בכל מדיום של זמן (וידאו, מוזיקה, פרפורמנס, פרוזה, קולנוע) -

נסו להתחקות אחרי תחושת הזמן המוזרה שאנחנו חווים עכשיו.

כמה זמן עבר מאז ה-7.10? יום אחד ארוך? 5 שנים?

האם היה משהו לפני ה-7.10? האם הוא אי פעם יסתיים?


בואו נתבונן דרך הכלי שלנו.


זה יכול להיות רק ברמת המודעות, המחשבה.

אנחנו לא חייבות לעשות שום דבר פיזי, שום דבר עם תוצר,

מספיק להיות ערות לכך שאנחנו מתבוננות.

להחזיק את הזכרון שזה התפקיד שלנו עכשיו, להתבונן.

להחזיק את הזהות היוצרת.





תודה שקראת.

אני נופר סלע, יוצרת עצמאית


אני פותחת סדנאת זום

לתמיכה בזהות היוצרת שלנו בימים אלה

בסדנא נוכל להתבונן ביחד על הקושי ליצור,

ולהצביע על אפשרויות ודרכים להמשיך.


יום שני 13.11

בשעה 20:00 - 21:30 בזום

ההשתתפות ללא תשלום,



 

קישורים


ברצוני להודות מקרב לב ליוצרות.ים שאיפשרו לי להוסיף את עבודותיהן לטקסט הזה.


- תודה לאוסי וולד, לאתר של אוסי לחצו כאן.


- תודה לרעות אסימיני, לאתר של רעות לחצו כאן.


- תודה ללירון דהרי, לאינסטגרם של לירון לחצו כאן



הוריה של מרב סבירסקי נרצחו בטבח הנורא בקיבוץ בארי, אחיה חטוף בעזה, אחד מ-238 חטופים שמחכים לחזור הביתה.


 


 



Comentários


bottom of page