• נופר סלע

לימוד מתוך תהליך: יצירת המופע "בטן"

5 כלים ליצירה שרכשתי לאחרונה, בתהליך העבודה על המופע החדש שלי.


*כל המאמרים באתר כתובים בלשון נקבה - אך פונים לכל הקשת המגדרית.


מתוך המופע "בטן". צילום: שירה אבולעפיה

בסוף דצמבר 2021 עליתי בבכורה עם מופע פרפורמנס חדש, בשם "בטן".

התחלתי לעבוד על "בטן" כשהייתי בחודש השישי להריון -

וזהו ההריון הראשון שלי.

הרגשתי דחיפות גדולה ליצור עבודה שעוסקת במורכבות התחושות שההריון מעלה אצלי:

מצד אחד אושר גדול,

מצד שני פחדים וחששות,

ובראשן - הפחד לאבד את מקומי כיוצרת בעולם,

ולנתק את הקשר עם הבמה והקהל.


במאמר זה רציתי להציע התבוננות בתהליך העבודה על המופע,

ולשתף ב-5 כלים ליצירה שרכשתי מתוך התהליך.


אפשר בהחלט לקרוא את המאמר גם אם לא צפיתן במופע,

אבל אם תרצו לצפות בו אתן מוזמנות.

אני מצרפת כאן לינק לתיעוד המופע המלא.

אני ממליצה מאד לצפות על מסך מחשב, עם אוזניות.

משך המופע הוא כ-35 דק'.



5 כלים שרכשתי בתהליך העבודה על המופע

לחצו על הלינק ותגיעו לחלק הרלוונטי:


1. חשיפת התהליך לעיניים חיצוניות - איך ומתי לקבל משוב?

2. התמודדות עם משבר בתהליך

3. מות החומרים וצמיחת התהליך מחדש

4. דד ליין וליווי אמנותי כזרזים ליצירה

5. תיעוד תיעוד תיעוד



1. חשיפת התהליך לעיניים חיצוניות - איך ומתי לקבל משוב?


התחלתי לעבוד על "בטן" אחרי המון זמן שלא עבדתי בסטודיו,

וכשהתחלתי שוב ללכת הופתעתי לגלות כמה זה קל עבורי.

החומרים הגיעו בקלות ובשפע, וכל חזרה היתה חוויה מהנה מאד.

עבדתי כחודש וצילמתי את החזרות בוידאו,

וקבעתי לי תאריך לפרזנטציה מול קבוצת קולגות שאני חברה בה ומעריכה אותה מאד.

אנחנו עובדים בשיטת משוב קבוצתי מובנה, שאני מתורגלת ורגילה בה.

הייתי בטוחה שהפרזנטציה תעבור בקלות ובשלום, כמו תמיד.

אבל זה לא היה כך.


מבלי שאף אחד התכוון לזה -

המשוב היה לי חוויה מכאיבה מאד.

הרגשתי שיש פער עצום בין איך שאני ראיתי את החומרים שלי,

לבין מה שהקבוצה ראתה.

מנקודת מבטי, הבאתי חומרים משעשעים,

שמציפים באופן אירוני את הפחדים שמעלה ההריון.


אבל הקבוצה ראתה משהו אחר לגמרי -

עבורם, היה משהו מטלטל ואפילו פרובוקטיבי ומתריס בשימוש שלי בהריון.


ביקשתי מהם מראש שבמשוב יספרו מה הם הרגישו ומה חשבו כשראו את העבודה,

והם הציפו תחושות קשות מאד שעלו בהם במהלך צפייה.

לא הייתי מוכנה לזה בשום צורה,

וזה היה לי מכאיב מאד לשמוע.


עם זאת, זו היתה חוויה משמעותית,

ולמדתי ממנה כמה דברים חשובים:


א. להודות בעובדה שמשוב זה עדיין מעמד פגיע עבורי.


באתי למשוב הזה בתחושה שזה קטן עליי.

ידעתי שזו קבוצה שאני מכירה מצויין,

ואני הרי כבר כ"כ מנוסה ורגילה לקבל משובים.

והנה.

גיליתי שזה עדיין מסוגל לפעור בי פצע,

ולהרגיש חשוף ומאיים,

כאילו זאת הפעם הראשונה.


אני חושבת שזה דבר מאד חשוב לדעת על עצמנו,

גם כדי להיות מוכנות,

וגם כדי לבקש את המשוב שמדוייק לנו.


כשאנחנו מקבלות משוב, אפשר ורצוי לשקף החוצה את הפגיעות הזאת.

מותר להגיד: "המעמד הזה רגיש עבורי",

"החומרים האלה חשופים מאד מבחינתי"

"אשמח למבט רך ומפרגן"

ממש, ממש מותר, ואפילו רצוי!


אפשר גם לבקש מהממשבים להדגיש גם את מה שכן עובד בחומרים,

כדי שנקבל מבט מאוזן יותר -

ולא רק נשמע מה צריך לשפר.


ב. לחשוף קודם בפני בנאדם אחד, ורק אח"כ בפני קבוצה.


אני חושבת שהחוויה הזאת היתה נראית אחרת אם הייתי מביאה חברה לסטודיו לראות את החומרים לפני שהייתי חושפת אותם לעיני הקבוצה כולה.

יש משהו במשוב קבוצתי שהוא יותר קשה לעיכול לפעמים,

ואולי עיניים של חברה טובה היו יכולות כבר לראות את הקשיים בעבודה,

ולהכין אותי טוב יותר למשוב הקבוצתי.


ג. לתת משובים רגישים יותר לאחרות.


החוויה הזאת הזכירה לי את האחריות שמוטלת על כתפיי

כשאני נותנת משוב ליוצרות אחרות.

זה הזכיר לי שגם אם היוצרת שמקבלת ממני משוב היא ותיקה ומנוסה,

זה עדיין מעמד חשוף.


לפעמים כשאנחנו נותנות משוב אנחנו כ"כ רוצות לעזור,

שאנחנו מתמקדות בעיקר במה לא עובד,

ומה צריך לשנות ולשפר.

אני מזמינה את עצמי ואת כולנו לזכור

שהיוצרת מאד מאד צריכה לשמוע גם מה כן עובד.

לפעמים פרגון והדגשה של האספקטים החיוביים של העבודה הוא הכרחי

כדי שהיוצרת בכלל תוכל לשמוע מה עוד יש לנו להגיד.


מתוך הסקצ'בוק שלי, דימויים מתהליך העבודה


 

רוצה עוד כלים ליצירה?

לחצ.י כאן

 


2. התמודדות עם משבר בתהליך


אחרי המשוב, לא יכולתי לגעת שוב בחומרים שיצרתי.

לא הייתי מסוגלת אפילו להתבונן בהם.

פתאום ראיתי אותם אחרת לגמרי -

התביישתי בהם.


מה יהיה הלאה?

איך אמשיך לעבוד?

לא ידעתי.


כשיצאתי לתהליך, התכנון שלי היה ליצור לעצמי בכורה קטנה,

שתקרה כשאהיה באמצע חודש שמיני.

אבל עכשיו הרגשתי שאין בזה טעם,

כי לא יהיה לי מה להראות.

ויתרתי על רעיון הבכורה.


אבל לא ויתרתי על העבודה עצמה.

הרגשתי שיש חשיבות עצומה שאמשיך להגיע לסטודיו ואראה מה מתפתח שם,

גם אם החומרים לעולם לא יעלו בפני קהל.


באותו זמן עלה לי דימוי לראש:

יש לי במרפסת צמח אלוורה, ויום אחד החלק העליון שלה נגדע.

במקום להמשיך לצמוח למעלה, היא התחילה להוציא גבעולים לצדדים.

נזכרתי באלוורה הזאת,

והרגשתי שתהליך העבודה שלי כנראה ימשיך באותו אופן -

אני לא יכולה להמשיך לעבוד באותו כיוון שהתחלתי,

אבל אני כן יכולה להתפצל משם לכיוונים אחרים.


אבל איך עושים את זה?

איך ממשיכים לעבוד כשאין על מה לעבוד,

כשאנחנו לא יודעות על מה בכלל אנחנו עובדות?


הנה מה שעשיתי,

ומה שלמדתי מההתנסות הזאת:


א. לשהות עם הריק.

למרות שלא היה לי מושג על מה אני עובדת,

החלטתי להמשיך ללכת לסטודיו, ולראות מה קורה.

וכך עשיתי.

קבעתי חזרות, והגעתי לסטודיו פעם אחר פעם.

פרסתי מזרן יוגה, עשיתי את החימום שלי.

שמתי לי מוזיקה. רקדתי.

הבאתי מחברת. כתבתי.

בהיתי.

בכיתי.

שהיתי.

עברו שעתיים וחצי - שלוש,

והלכתי הביתה.


ושוב.

ושוב.

ושוב.

בסבלנות אין קץ.


וזה לא שלא היו לי ספקות.

הנה כמה מהמחשבות שרצו לי בראש באותה תקופה:

"מה אני עושה? לא קורה כלום.

אני לא עובדת על שום דבר.

אני סתם יושבת פה.

אני כ"כ עמוסה, חבל על הזמן הזה שאני מבזבזת בסטודיו בלא לעבוד,

הרי גם ככה לא ייצא מזה כלום."


היו לי המון סיבות טובות להפסיק ללכת לסטודיו.

ובכל זאת, המשכתי.

ידעתי שאני חייבת להיות שם בשביל היצירה שלי,

שאני פשוט לא יכולה לוותר עליה.


ידעתי שזה שיעור בדבקות,

באמונה,

בהחזקה של תהליך גם ברגעים הכי קשים שלו.


ואכן,

אחרי כמה שבועות,

חומרים חדשים התחילו לצמוח.


מתוך המופע "בטן". צילום: שירה אבולעפיה


ב. חשוב להגיע לסטודיו, לא משנה מה.


החוויה שלי בתהליך הזה הזכירה לי שוב שסטודיו זה מרחב הכרחי ליצירה.


וזה לא משנה כרגע איך אנחנו מגדירות סטודיו.

עבורי, להגיע לסטודיו זה אומר פיזית ללכת לחלל סגור ושקט שבו אני עובדת.

אבל סטודיו יכול להיות גם פינת עבודה בבית,

או זמן עבודה בבית קפה,

או רבע שעה של ריכוז מוחלט באוטו, כשהנייד סגור.

סטודיו יכול להגיד דברים שונים ליוצרות שונות,

אבל הרעיון הוא שאנחנו מגדירות לעצמנו מרחב של זמן ומקום,

שבו התודעה שלנו יכולה להתכנס פנימה.


הדבר הזה הוא מפתח,

והוא עובד.

הוא עובד אפילו כשאין לנו חומרים,

כשאין לנו תקווה,

כשאין לנו קצה חוט.


עצם ההגעה למרחב הסטודיו זו כבר עבודה.

וזה לא רק להגיע,

אלא להתמיד בלהגיע.

לתת לזה זמן,

ולהאמין שמשהו יקרה.

הוא יקרה.



מתוך הסקצ'בוק שלי, דימויים וטקסט מתהליך העבודה


3. מות החומרים וצמיחת התהליך מחדש.


אחד השיעורים החשובים שלמדתי בתהליך הזה,

הוא לתת למה שצריך למות - למות.

זהו לימוד עתיק שפוגש את כל תחומי החיים,

אבל ביצירה יש לו כוח מיוחד.

דווקא משום שיצירה היא במהותה חיים,

לפעמים נפגוש במהלכה גם את המוות.


הייתי יכולה להלחם על החומרים שלי, ואולי זה היה עובד.

אבל החלטתי לשחרר אותם.

בחרתי לקבל את האפשרות שכל החומרים האלה היו רק קליפות שאפשר להשיל,

ושהמהות האמיתית של היצירה עוד לא התגלתה בפניי.


במבט לאחור אני מבינה שהחומרים הישנים היו חייבים למות

כדי שמשהו חדש יקרה.

ואני כיוצרת הייתי אחראית לא רק ללכת לסטודיו,

לא רק לדחוף קדימה,

אלא גם לדעת מתי נכון להרפות.


כדאי לזכור שתהליך הצמיחה מחדש לוקח זמן,

ולא להבהל אם בין לבין נפגוש ריק, פחדים וספקות.


אנחנו אמנם לא יודעות מה רוחש מתחת לפני השטח -

אבל כל זמן שאנחנו בתהליך,

סביר להניח שרוחשים שם חיים.


זהו מעגל החיים-מוות-חיים:

זרעים נזרעים, החורף מגיע ומקפיא הכל,

וכשהאדמה תפשיר הזרעים יינבטו ויצאו החוצה.

לא לאבד אמונה.


פסל האלה ההודית לג'ה גאורי, רפרנס שאספתי בתהליך היצירה

4. דד ליין וליווי אמנותי כזרזים ליצירה


בערך שבוע אחרי שהחומרים החדשים התחילו לצאת,

קיבלתי טלפון מחברתי היוצרת והאוצרת רות חוף.

היא סיפרה לי שהיא הולכת לאצור ערב עבודות בעוד 3 שבועות,

ושאלה אותי אם אני רוצה להשתתף עם העבודה שלי.


למרות שכבר זנחתי את התכניות שלי להראות את המופע,

מיד אמרתי כן!


כמובן שבאותו רגע לא הייתי בטוחה שיהיה לי מה להראות,

וזה דרש ממני קפיצת אמון,

אבל זו התבררה בסופו של דבר כהחלטה מצויינת,

שהפכה את החומרים הפזורים שהתחילו לצאת למופע שלם.


כשהסכמתי להשתתף, ידעתי שאני עומדת לקבל 2 כלים חשובים שיקדמו את היצירה שלי,

ואני רוצה להרחיב על כל אחד מהם.


א. דד ליין


אנחנו רגילות לראות דד ליין כדבר מאיים,

אבל עבורי, דד ליין הוא קטליזטור חשוב.

במקרה של "בטן", העובדה שהיה לי דד ליין ברור

היתה הקלה עצומה.

התהליך הפך פתאום להיות מאד ממוקד,

והחומרים הבשילו לכדי תוצר.


אחד הדברים שעזרו לי במיוחד היה שפתאום יכולתי להתייחס לחלל ספציפי

שבו אני עומדת להופיע.

רות תיארה בפניי את החלל והסבירה שמדובר בחדר סגור בלי חלונות.

מיד חשבתי על רחם.

בסוף השיחה איתה, הוצאתי דף ועט וכתבתי את המילים הבאות,

שהפכו להיות מילות הפתיחה של המופע:


"הי, מה שלומכם?

איך את מרגישים?

איך אתם מרגישים כאן, בחדר הזה?

טוב לכם בחללים סגורים?

בלי חלון, בלי אוויר?

יש אנשים שחללים כאלה גורמים להם להרגיש קצת חנוקים.

אחרים דווקא מרגישים בהם נינוחים,

כמו עובר ברחם."


אם תרצו ללמוד עוד על החשיבות של דד ליינים ואיך חיים איתם בשלום,

אני מזמינה אתכן לקרוא את המאמר: כוחו של הדדליין

(לינק בסוף - בתוך קישורים והשראות.)


ב. ליווי אמנותי


יצירה היא מעשה של נתינה ושל תקשורת,

ואנחנו כיוצרות זקוקות לדיאלוג סביב היצירה שלנו כחלק מתהליך העבודה.

אני מאמינה בכל ליבי שלהכניס מלווה אמנותית נכונה ומדוייקת לתהליך יצירה זה הכרחי,

וגם אני ברוב המקרים נעזרת במלווה.


רות היתה עבורי מלווה מדהימה.

הייתי זקוקה לאיכויות שלה בדיוק:

מצד אחד אני סומכת בעיניים עצומות על המקצועיות ועל הטעם האמנותי שלה,

ומצד שני אני אוהבת את הרכות והנדיבות שהיא מביאה לדיאלוג האמנותי.


בשלושת השבועות שעבדנו ביחד, היצירה התקדמה פלאים,

והבשילה בדיוק בזמן לקראת הבכורה.


מתוך הסקצ'בוק, דימויים מתהליך העבודה

5. תיעוד תיעוד תיעוד


הכלי האחרון הוא חשיבות התיעוד,

והאמת היא שזה לא כלי שרכשתי בתהליך הזה ספציפית, אלא בתהליכים קודמים שעשיתי,

ובעיקר מליווי של יוצרות אחרות.


כמלווה אמנותית, אני נתקלת שוב ושוב בעובדה שיוצרות רבות לא מתעדות את העבודות שלהן.

כשהן צריכות להגיש הצעה ומתבקשות לספק לינקים לעבודות קודמות,

הן נתקלות בבעיה קשה.


תיעוד הוא דבר חשוב מאין כמוהו,

גם אם זו עבודה שיצרנו במסגרת לימודים או קורס,

וגם אם אנחנו יוצרות מתחילות.

לפעמים אנחנו נוטות להקטין את עצמנו ואת העבודה שלנו,

להגיד טוב נו, זה רק מופע קצר, זו עבודה ראשונה שלי, זה לא כזה טוב, אין טעם לתעד את זה.

ובדיעבד מתחרטות.


כדאי מאד להשקיע את הכסף ולשלם לצלמ.ת טובה,

במיוחד אם מדובר על מופע חי, או על מראה הצבה בתערוכה.


המקרה של "בטן" היה מקרה מיוחד מבחינת תיעוד,

מכיוון שידעתי מראש שהיצירה תעלה רק פעם אחת.

זו עבודה על הפיכה מלא-אמא, לאמא.

היא עלתה כשהייתי בסוף חודש שמיני,

וידעתי שאחרי שאלד לא אופיע איתה שוב.


בניגוד לרוב העבודות שלי, שבהן התיעוד שמור אצלי ואני לא מפיצה אותו ברבים -

במקרה של "בטן" החלטתי מראש שאני ארצה להפיץ את התיעוד,

כדי שכמה שיותר אנשים ייחשפו לעבודה בכל זאת.


הנה כמה כלים שרכשתי כיוצרת לאורך השנים בהקשר לתיעוד,

שימו לב שאני מתייחסת בעיקר לתיעוד וידאו של מופע חי:


א. שיחה מקדימה עם הצלמ.ת


כדאי מאד לדבר עם הצלמת מראש, ולסגור איתה כמה פרטים חשובים:

לספר לצלמת על מה העבודה ומה קורה במהלכה.

באיזה אופן הקהל יושב ואיך אני / הפרפורמרים זזים בחלל?

מה יהיו תנאי ההופעה, התאורה, הסאונד והחלל שהצלמת תעבוד בהם?


ואז לחשוב ביחד עם הצלמת:

באיזה אתגרים הצילום עשוי להתקל?

בכמה מצלמות נתעד את העבודה?

האם אפשר לצלם מ-2 זוויות? האם אפשר לצלם במצלמה אחת נייחת ואחת ניידת?

האם החומרים מיועדים לתיעוד בלבד או גם ליצירה של טריילר, ומה צריך להיות ההבדל בצילום במקרה שרוצים גם טריילר?

מה התשלום על הצילום ומה על העריכה?

תוך כמה זמן אני רוצה לקבל את החומרים הערוכים, והאם הצלמת יכולה לעמוד בזמן הזה?

האם יהיו סבבי עריכה ותיקונים במהלך העריכה, ואם כן כמה?


אם אפשר - רצוי מאד שהצלמת תבוא לראות חזרה לפני המופע,

או לפחות לראות את החלל, כדי להתאים את הציוד ומיקום המצלמות מראש.

אם זה בלתי אפשרי, כדאי לשלוח לה תיעוד של חזרה.


במקרים מסויימים עדיף לתעד חזרה על פני מופע חי.

במקרה שלי יש שיתוף של הקהל ולכן היה לי חשוב לתעד מופע חי, אבל כדאי להתייעץ על כך עם הצלמת מראש.


ב. סאונד


אם יש טקסט בעבודה או סאונד שצריך להקליט -

באיזה מקרופון נשתמש?

כדאי להתייעץ על כך עם הצלמת, ולחשוב ביחד:

האם מספיק יהיה להקליט מהמצלמה עצמה או שצריך מיקרופון נוסף?

האם מתאים שנלבש נק מייק, ואם כן - האם המקום בו נופיע יכול לספק לנו כזה?

אולי הצלמת יכולה להביא איתה?

אם לא נוכל ללבוש נק, האם הצלמת יכולה להביא זום?

או שאולי יש לה רעיון אחר שיותר יתאים?


ג. תקציב לצילום


אם אנחנו מגישות תקציב להפקת עבודה שלנו (למשל בהגשה למפעל הפיס) -

חשוב להוסיף סעיף של תיעוד (וידאו וסטילס)

ולתקצב אותו כחלק מההוצאות שלנו.


כשאנחנו מציגות עבודה במסגרת אירוע, תערוכה או פסטיבל,

כדאי לברר אם הגוף המארגן כבר מביא צלמ/ת לאירוע.

אם כן, כדאי לברר מול הגוף ומול הצלמת האם היא תוכל לתעד את העבודה שלנו בתנאים שאנחנו רוצות (מכיוון שאם היא מתעדת את כל האירוע מאד יכול להיות שלא תוכל להתמקד בעבודה שלנו),

וכמובן לוודא שהחומרים יעברו אלינו אח"כ ונוכל להשתמש בהם.


לפעמים גם פסטיבל שלא מציע תשלום יכול לתמוך בנו ע"י כך שיממן עבורנו צילום, עיצוב תאורה ועוד.


מתוך המופע "בטן". צילום: שירה אבולעפיה


שמחתי לחשוף בפניכן את תהליך היצירה של המופע "בטן".

אני מקווה שהכלים שרכשתי יוכלו לעזור גם לכן

בתהליך היצירה שלכן.




תודה שקראת.

אני נופר סלע, יוצרת עצמאית

ומלווה אמניות(ים) בתהליכי יצירה.


לפרטים על הליווי שאני מציעה

לחצ.י כאן


 


קישורים והשראות


- לתיעוד המלא של המופע "בטן", לחצו כאן.

- ממליצה לעקוב אחרי העשייה של רות חוף, כיוצרת ואוצרת. לפייסבוק שלה לחצו כאן.

- תודה גדולה לשני הצלמים שתיעדו את העבודה, ממליצה על שניהם בחום:

לאתר של גיל וולפסון, שתיעד את היצירה בוידאו, לחצו כאן

לפייסבוק של שירה אבולעפיה, שתיעדה את היצירה בסטילס, לחצו כאן.


- לקריאה נוספת על חשיבותם של דד ליינים ואיך לחיות איתם בשלום, ממליצה לקרוא את המאמר כוחו של הדד ליין.



חזרה לכל המאמרים