• נופר סלע

הנחש בא: סבל והנאה בתהליך היצירה

האם סבל הוא חלק בלתי נמנע של תהליך היצירה? מה גורם לנו לסבול בתהליך? ואיך אפשר לעבוד עם הסבל, ולהתחבר מחדש לתשוקה ליצור?


מאמר + תרגיל

*המאמרים באתר כתובים בלשון נקבה, אך פונים לכל הקשת המגדרית.


Hernan Bas, The Hot Seat, 2005

חלק ראשון: סבל

"Every one of my books has killed me a little more"

- Norman Mailer, American novelist.



מאז ומעולם נרתעתי מדמות האמן המיוסר,

והבטחתי לעצמי שאני לא הולכת להיות כזאת.

תמיד נהגתי להגיד שאם אי פעם אצטרך לבחור בין יצירה לאושר,

אני אבחר באושר.


אבל כשהתחלתי ליצור באופן עצמאי,

גיליתי שזה יותר קשה ממה שחשבתי.


כשיצרתי את שני המופעים הראשונים שלי באורך מלא, סבלתי מאד בתהליכי העבודה שלי.

החרדה שזה לא ייצא טוב, או לא ייצא בכלל, השתלטה עליי לגמרי

וצבעה את החוויה שלי בתהליך כולו.


התחלתי כבר לחשוש שזה יהיה ככה כל החיים.

מה אם היצירה שלי כרוכה בסבל באופן בלתי נמנע?

האם אצטרך להפסיק ליצור, כדי להיות מאושרת?


פרספקטיבה


בן זוגי היקר, שהוא לגמרי לא איש של אמנות, אלא של מספרים ונתונים,

אמר לי אז משהו פשוט וגאוני:

"חכי, רק התחלת. עדיין אין לך סטטיסטיקה. את עוד לא יכולה לצפות איך זה יהיה לך בעתיד מנסיון של שני מופעים בלבד. תיצרי את השלישי ואז תדעי."


והוא צדק.


במהלך העבודה על המופע השלישי שלי, "פעם אני אינני",

עדיין היו לי חרדות וקשיים,

אבל היתה לי גם פרספקטיבה.

יכולתי להתבונן על הסבל ולהגיד -

"אני מכירה את זה.

זה תמיד קורה לי ובסוף הכל מסתדר. זה יעבור."


המרחק הזה,

שמאפשר להתבונן על החרדה ולא רק להיות בתוכה,

הוא מה שעשה את כל ההבדל.

פתאום החרדה כבר לא היתה סבל,

אלא שלב שצריך לעבור.


 

רוצה עוד כלים ליצירה?

לחצ.י כאן

 

"כלי העבודה החשוב ביותר שרכשתי לאורך הדרך - הוא לא להאמין למחשבות הרעות בראש שלי. המחשבות האלה הן לא האמת, זה פשוט דפוס מחשבה שבא והולך.

זה כמו רכבת, שחלק מהזמן נוסעת בהר וחלק מהזמן עוברת במנהרה חשוכה, ואז יוצאת ממנה וממשיכה לנסוע בהר - הכל חלק מהדרך.

כשקשה לי, אני אומרת לעצמי: 'שבי ותציירי כוסות, זה יעזור לך'. ואני יושבת לצייר, וזה חולף."


- הילה שפיצר, ציירת



הילה שפיצר, "כוסות על שולחן", גואש על נייר, 29*42 ס"מ, 2021

לגלות את הדפוס


עם הנסיון והתהליכים השונים הצלחתי לזהות את הדפוס שלי:

אני מתקשה בתהליך, החרדה מציפה אותי,

אני ממשיכה לעבוד, מתקדמת, והחרדה נרגעת.

ואז זה מתחיל מהתחלה.

בסופו של דבר הכל מסתדר והיצירה עומדת.


כשאנחנו לומדות לזהות את הדפוסים שלנו, אנחנו יכולות להתחיל לחפש דרכים לעבוד איתם.

הם הופכים למשהו מוכר, שאנחנו יודעות שהוא בא והולך.


במצבים כאלה אנחנו יכולות להיזכר שכמו שזה הסתדר בפעם הקודמת, גם הפעם זה יסתדר.

עם הזמן וההיכרות עם עצמנו, ייתכן שנחווה פחות ופחות סבל.


מה גורם לסבל מלכתחילה?


אמניות רבות מעידות שהן נהנות ליצור, כל זמן שהן מצליחות להיות לגמרי ברגע,

לשחק ולהתנסות, בלי לחשוב על התוצר.

הסבל מתחיל ברגע שנכנסים ספקות וקולות של ביקורת ששופטים את מה שהן עושות.

אלה בתורם מביאים חששות וחרדה.


מי מאיתנו לא מכירה את הקולות האלה?

הם יכולים להיות אכזריים מאד, והמפגש איתם בזמן עבודה הוא מסרס.

אני מכירה אותם על עצמי כיוצרת,

וגם כמלווה אמנותית אני רואה שוב ושוב איך יוצרות,

באמצע סשן עבודה שבו הן מנסות דברים חדשים,

עוצרות פתאום ושואלות:

"זה הגיוני בכלל מה שאני עושה? זה לא נראה מגוחך?"



מסע בזמן: כשהווה ועתיד מתערבבים


קורה כאן משהו מאד מעניין.

כיוצרות, אנחנו נדרשות לחיות בשני מימדים שונים של זמן: הווה ועתיד.

מצד אחד אנחנו אחראיות על התוצר העתידי - איך הדבר הזה ייראה בסוף?

ומצד שני כדי להגיע לתוצר, אנחנו חייבות לעבוד כשאנחנו מאד נוכחות בהווה,

ולהניח כל מחשבה על העתיד בצד.


אני רוצה להציע שהסבל מתחיל כששני מימדי הזמן האלה מתערבבים.


אם אנחנו מאפשרות לשאלות שקשורות לעתיד להסתנן אל תוך הרגעים בהם אנחנו מציירות / מאלתרות / משחקות, אנחנו מתחילות לשמוע קולות שמסרסים אותנו.

ומצד שני, אם אנחנו מתמסרות יותר מידי למשחק וחיפוש,

ובשום שלב לא מתבוננות בעין אנליטית יותר על העבודה שלנו,

ייתכן שיהיה לנו מאד קשה לחבר את החומרים השונים לכדי יצירה שלמה.


קשה לחיות בשני מימדי הזמן האלה,

אבל אנחנו זקוקות לשניהם.

ויותר מכל - אנחנו זקוקות להפרדה ביניהם.


אפשר להסתכל על זה גם בתור כובעים שונים:

הילדה והמבוגרת,

או היוצרת והעורכת.

חלק מהעבודה שלנו זה לדעת ששניהם תלויים לנו בארון, זמינים ונגישים לנו,

ולהבין מתי נכון לנו לחבוש איזה כובע.



"את עובדת מצויין, תמשיכי."


לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכות לשמוע, אם הספקות עולים לנו בזמן העבודה.

"אל תחשבי יותר מידי.

את עושה יופי,

פשוט תמשיכי."

ברגעים האלה חשוב להמשיך לחבוש את כובע הילדה / היוצרת שלנו,

להמשיך להיות נוכחות, בהווה.


רק אחרי שאנחנו מסיימות

יגיע הזמן לחבוש את כובע המבוגרת / העורכת.

אפשר להכין כוס תה ולהסתכל על הוידאו שצילמנו,

או על הציור שציירנו,

לתת למחשבות על העתיד להכנס:

מה כאן עובד? מה לא?

איך זה מתחבר לדבר הזה והזה שעשינו קודם?

איך זה וזה וזה ביחד יכולים לקדם אותנו לאן שאנחנו רוצות להגיע?


להתבונן על התהליך בעין רכה


לא העבודה שלנו היא מה שגורם לסבל, אלא השיפוט שלנו את העבודה.


"כשאני מסיימת סשן, ולא משנה אם היה לי סשן טוב או גרוע, אני יושבת וכותבת לעצמי מה עשיתי היום. אני עושה את זה בשביל להבהיר לעצמי שאכן עבדתי, ובשביל להפריד את מה שעשיתי ממה שאני חושבת על מה שעשיתי."


- גילי רהט, יוצרת מחול ופרפורמנס.



גילי רהט, מתוך עבודתה - Gracefruit. צילום (סטילס מתוך וידאו): איגור פרברוב

השיטה שגילי מצאה לעצמה

היא דרך מאד יפה להבדיל בין החומר עצמו, לבין השיפוט שלנו את החומר.

חשוב להזכיר לעצמנו שעבדנו, גם אם לא הגענו היום לתוצר,

ולגייס חמלה ועין רכה כלפי עצמנו וכלפי התהליך.


בסופו של דבר - הסבל הוא זמני וחולף, והעבודה נשארת.

אם נתמיד, מה שכרגע גורם לנו כאב, יהפוך בהמשך הדרך למקור צמיחה וגאווה עבורנו.


לעבוד עם הסבל: שינוי נקודת מבט


בספרו "האדם מחפש משמעות", ויקטור פרנקל מספר את סיפורו כאסיר באושוויץ.

פרנקל מצא שאפילו במקום הנורא ביותר, במצב הנואש ביותר שאפשר להיות בו,

אפילו אז האדם נותר חופשי לבחור את נקודת המבט שלו.

באופטימיות שלא תיאמן, הוא כותב:


"אפשר ליטול מן האדם את הכול, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחרויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו."


הספר הזה השפיע עליי עמוקות.

אני מאמינה שהיכולת החשובה ביותר שיש לנו, כיוצרות וכבני אדם בכלל,

היא היכולת לשנות נקודת מבט.

ככל שנלמד להתבונן על עצמנו, על העבודה שלנו ועל הסבל שלנו מנקודות מבט שונות,

כך נרגיש עוצמתיות וחופשיות יותר בתהליכי היצירה שלנו.


שאלות ככלי עבודה


שאלות הן כלי נהדר לשינוי נקודת מבט.

הן מזמינות אותנו למוסס את השיפוטיות ואת הוודאות שלנו,

והן עשויות לשלוח אותנו למסע חיפוש.


ברגעים קשים בתהליך היצירה, אני משתדלת לשאול את עצמי שאלות פתוחות וסקרניות:


מה יצאתי לחפש בתהליך הזה?

מה גיליתי עד כה?

מה יקרה אם הדימוי הזה יפגוש את הדימוי הזה?

מה יקרה אם אשנה את הסדר?

מה יקרה אם אנסה את זה בחומר אחר?

איך עוד אני יכולה לגשת לזה?

באיזו עוד דרך אפשר לנסות את זה?


אפשר לחפש לעצמנו שאלות נוספות.

ואם אנחנו מזמינות עין חיצונית לראות את התהליך שלנו,

אפשר לבקש גם ממנו/ה לשאול אותנו שאלות פתוחות,

לפעמים זה יעזור לנו הרבה יותר מכל קביעה או הכוונה נחרצת.



האם הסבל הוא חלק בלתי נמנע של תהליך היצירה?


אני לא פוסלת את האפשרות הזו, ובטוחה שחלק מאיתנו מרגישות ככה.

אבל אולי יהיה מדוייק יותר להגיד:

*ההתמודדות* היא חלק בלתי נמנע של תהליך היצירה.

כל תהליך כרוך בספקות, קולות שיפוטיים פנימיים וחשיפה,

וכל אלו הם אתגרים שכולנו נאלצות להתמודד איתם בכל פעם מחדש.

כל אלו הם כנראה חלק מדרך החיים הזו שבחרנו לעצמנו,

או שבחרה אותנו,

והם חלק מהשיעור שלנו בעולם הזה כיוצרות,

וכבני אדם.

השיעור הזה מלמד אותנו להיות פגיעות, להיחשף,

להיעזר, לתת אמון באחרות ובעצמנו,

לצמוח ולהתחזק עם כל תהליך מחדש.

 

רוצה לקבל עדכון כשיוצא מאמר חדש?

לחצ.י כאן

 

חלק שני: הנאה ותשוקה


הרבה מדברים על סבל בתהליך היצירה, ולא מספיק מדברים על הנאה.


"לעשות אמנות זה הרפתקאות." אומרת האמנית שרון ברויאר. "החיים מצחיקים, מעניינים ומרגשים יותר כשעושים אמנות."


היה לי מרתק לראיין את שרון ולשמוע איך היא עובדת.

התרגשתי במיוחד כשהיא סיפרה לי איך היא עבדה על תערוכת הסיום שלה, בלימודי אמנות במדרשה בבית ברל:


"כשהתחילה הקורונה הייתי צריכה לעבוד על תערוכת סיום, ולא יצא לי ולא נהניתי. ואז התחיל הסגר והייתי בבית. כל יום עבדתי בגינה ועשיתי קומפוסט, וזה הפחית לי את החרדות, ויסת אותי. מצאתי את עצמי שעות בגינה, לא התעסקתי בתערוכה בכלל. הרגשתי מורדת.


רק אחרי חודש וחצי, שבהם האמביציה שלי הסתכמה בלעשות קומפוסט וערוגות ולשתול, התחלתי להבין מה אני רוצה לעשות בתערוכת הסיום שלי. הצמחים, האדמה, הקומפוסט, כולם נכנסו בסופו של דבר לתערוכה."



שרון ברויאר, ריר (2020), טכניקה מעורבת, 55x100x45 ס"מ. מתוך תערוכת סיום, המדרשה, בית ברל. צילום: נדב זיתוני

הסיפור של שרון מראה את הקשר ההדוק בין תשוקה ליצירה.

הרבה פעמים אנחנו מרגישות אשמה שאנחנו "לא עובדות" אלא "משחקות" או "מבזבזות זמן",

אבל לפעמים התמסרות להנאה ולמה שנכון לנו עכשיו,

זו פשוט דרך נוספת להגיע לתוצר.

תהליכי יצירה הם דבר מסתורי,

ולפעמים התהליך חכם יותר מאיתנו.


שרון היא דוגמא מעניינת לאמנית שמאד מחוייבת להנאה שלה בתהליך היצירה,

וזה ניכר גם בעבודות שלה עצמן,

שהרבה מהן עוסקות בהתענגות ותשוקה.


"אני לא מכריחה את עצמי לעשות אמנות כמו שאני לא מכריחה את עצמי להרגיש אהבה, או לעשות אהבה. זה חייב לבוא מתשוקה." היא מספרת. "אם אין לי כוח - אני לא הולכת לסטודיו."


"ככל שהדד ליין מתקרב יש בי יותר אינרציה יצירתית, אני יודעת יותר על העבודה, ויותר ברור לי מה הצעד הבא שאני צריכה לעשות, ביחס לכמות הזמן והתקציב שיש בכל רגע. יש לילות שאני לא ישנה ועובדת בטירוף כדי להספיק, אבל הם נדירים, ובגדול אני מאד מקפידה לעבוד מתוך המקומות הנכונים.


"לא לעבוד מתוך שאפתנות - זה הורג. אין בשביל מה לחיות כשאתה חי ככה.

הרי בשביל מה אתה יוצר? בשביל איזה מישהו דמיוני שבסוף יגיד לך כל הכבוד?

או שאני עושה את זה כי אני מאוהבת בזה וזה עושה לי טוב, או שאני לא עושה את זה."



שרון ברויאר, מיץ תותים (2020-2021), טכניקה מעורבת, 35x75x58 ס"מ. מתוך התערוכה "לאכול מהרצפה", בית האומנים, ירושלים. צילום: אלעד שריג.


דפוסים של הנאה


דיברנו קודם על דפוסים של סבל,

אבל אפשר לנסות לחפש לנו גם את דפוסי ההנאה שלנו.

הנה עוד כמה שאלות שאפשר לשאול את עצמנו כדי להתחבר יותר להנאה שביצירה:


מה גורם לי להנות כשאני יוצרת?

מה מדליק אותי? מה מעורר בי תשוקה לעשייה?

מה עבד עבורי בתהליכים קודמים שעשיתי?

מה אני יכולה להביא איתי לסטודיו / לזמן העבודה שלי,

שיצית את האש שלי ויחזיר אותי להנאה,

ולהנעה?



לחזור לתשוקה שלנו


שאלתי יוצרות שונות באילו דרכים הן מתחברות לתשוקה שלהן ביצירה,

ויש תשובה אחת שחוזרת על עצמה:

לחזור שוב למה שמפרה אותי.


יש יוצרות שאוהבות לקרוא ולאסוף להן טקסטים שמרגשים אותן,

אחרות מכינות להן תיקיות במחשב עם יצירות אמנות שמעניקות להן השראה,

ואחרות - כמו שרון - הולכות לעבוד בגינה.


זה עובד קצת כמו קמע,

משהו שתמיד אפשר לחזור ולמשש,

משהו פיזי שמחבר אותנו למהות רוחנית.


מרגש בעיניי שלפעמים הדרך אל היצירה שלנו עוברת דרך חיבור ליצירה של אחרות.

מי יודע, אולי גם היצירה שלך תהיה קמע של השראה עבור אחרות, יום אחד?

אולי היא כבר כזאת?


Kyle Staver, Danae and the Parakeet, 2009

חלק שלישי: כל מה שבאמצע


אבל האמת היא שרוב הזמן, ליצור זה לא סבל ולא הנאה,

זו פשוט עבודה.

וזה נפלא.


"ללכת לסטודיו זה חשוב לי, אני רואה את עצמי קצת כמו פקידה. ככה גם הסברתי לאבא שלי: אתה הולך למשרד, אני הולכת למשרד. זה עובד לי טוב רוב הזמן. לפעמים אני נתקעת בתוך שגרה ואני מבינה שזה בכלל לא הזמן עכשיו "ללכת למשרד", צריך לצאת לחופשה קטנה, או לעבור לשגרה אחרת."


- לי לוריאן, יוצרת תיאטרון ופרפורמנס


אני אוהבת את הדימוי הזה של משרד,

כי רוב הזמן, רוב העבודה שלנו זה פשוט להגיע,

To show up for it.


לא כל יום שאנחנו הולכות לעבודה עפים ניצוצות,

וזה יכול להלחיץ כששום דבר מיוחד לא מתקדם,

כשאין איזו פריצת דרך מרגשת בטירוף,


אבל אני אוהבת להוקיר תודה גם על זה -

על השגרה המבורכת הזאת

שכ"כ לא מובן מאליו להצליח לשמר.


להגיע לעבודה שלנו - בין אם זה בסטודיו, או ליד השולחן בבית,

או שזה 10 דק' באוטו לפני משהו אחר,

שבהן אנחנו מחליטות - במקום לגלול בפייסבוק - להוציא את הטלפון ולכתוב רעיונות,

זה הישג עצום בפני עצמו,

וראוי שנשבח את עצמנו כל פעם שאנחנו מצליחות לעשות את זה.

זה אולי נראה שכלום לא קורה,

אבל העבודה הפנימית נעשית גם בלי שאנחנו יודעות.

כשאנחנו מקפידות להיות בקשר עם היצירה שלנו -

עוד 10 דק' ועוד 10 דק',

עוד שעה ועוד שעה -

לאט לאט ובהתמדה,

בסוף הקסם יקרה.





 

תודה שקראת.

אני נופר סלע, יוצרת עצמאית

ומלווה אמניות(ים) בתהליכי יצירה.


לפרטים על הליווי שאני מציעה

לחצ.י כאן


 


תרגיל גל חיובי:


את התרגיל הזה למדתי מהיוצרת ענבל יומטוביאן, שלמדה אותו מאחותה עירית ציפורי, מאמנת ויזמית חברתית. הרעיון של התרגיל הוא ללמוד לרכב על גל רגשי חיובי - ולנצל את המשאב הזה לעבודה.

ענבל מספרת שהפרקטיקה הזאת עוזרת לה להתבונן באופן חיובי על החומרים שלה ולמנוע סבל בתהליך.


איך עושים את זה?

לאורך התהליך, כשאת מתבוננת על החומרים שאת עובדת עליהם - עשי זאת כשאת ברגע טוב של היום. כשאת מרגישה נינוחה ורגועה, כשהמוח שלך עוסק במחשבות חיוביות - זה הרגע לפתוח את החומרים שלך ולהסתכל עליהם.

אל תסתכלי עליהם בשום רגע אחר.


לרגעים הקשים, תכיני לך מראש משהו כיפי ומחזק: מוזיקה טובה, משפט חיובי שהקלטת לעצמך, מדיטציה, מה שעובד לך. כשאת בלופ של מחשבות שליליות על העבודה שלך, קחי כמה דקות להתבונן / להקשיב למה שהכנת.


בהצלחה!

 

קישורים והשראות:


תודה גדולה ליוצרות שתרמו מתובנותיהן למאמר הזה.

כל אחת מהן היא יוצרת מרתקת ואני ממליצה מאד לעקוב אחרי העשייה שלה:


- לאתר של הילה שפיצר לחצו כאן

- לפייסבוק של גילי רהט לחצו כאן

- לאתר של לי לוריאן לחצו כאן

- לפייסבוק של שרון ברויאר לחצו כאן

*התערוכה של שרון "לאכול מהרצפה", בבית האמנים בירושלים, פתוחה עד שבת 11.12.21 - ממליצה בחום ללכת! למידע על התערוכה לחצו כאן.

- לאתר של ענבל יומטוביאן ו- Golden Delicious Ensamble לחצו כאן

- ולאתר של עירית ציפורי, מאמנת ויזמית חברתית, לחצו כאן




חזרה לכל המאמרים