• נופר סלע

חתונה עם היצירה: האומץ להגדיר את עצמך כאמני/ת

"אני אמנית". 2 מילים פשוטות שלקח לי שנים להגיד. מדריך לספקות העצמיים בדרך להכרה במה שאנחנו.


מאמר + תרגיל.

*המאמרים באתר כתובים בלשון נקבה, אך פונים לכל הקשת המגדרית.



פרידה קאלו מציירת על הגבס שלה. Photo: Juan Guzmán. courtesy Collection Galeria López Quiro.

כשאנשים שואלים אותך, מה את עושה בחיים -

מה את עונה?

למה את עונה באופן הזה דווקא?

האם משהו השתנה בשנים האחרונות, באופן שבו את עונה לשאלה הזאת?


אני בד"כ עונה - אמנית. ואז מרחיבה - אני יוצרת פרפורמנס ותאטרון,

ואם זה עדיין לא מובן,

אני אומרת שאני יוצרת מופעי סולו ומופיעה איתם.

היום, להגיד שאני אמנית זה טבעי עבורי, כמעט כמו להגיד את השם שלי.

אבל זה לא תמיד היה ככה -

עד לפני כמה שנים, להגדיר את עצמי כך היה חלום רחוק.

גם כשכבר סיימתי את הלימודים ויצרתי באופן עצמאי,

עוד לא הרגשתי שהטייטל הזה מגיע לי.

התחלתי להגדיר את עצמי כאמנית רק אחרי שיצרתי את המופע הראשון שלי באורך מלא - "צבע אדום".

היה לי חשוב להוכיח לעצמי שאני מסוגלת.

שאני אמנית "אמיתית".


"When you're an artist, noboday ever hits you on the head with the magic wand of legitimacy. You have to hit your own head with your own handmade wand. And you feel stupid doing it."

- Amanda Palmer, musician.





לבחור להיות אמנית


כשראיינתי יוצרות לאתר הזה, ושאלתי אותן - איך בחרת להיות אמנית? הרבה מהן ציינו שזו לא היתה בחירה - האמנות בחרה אותן ולא הן אותה.

זה היה מרתק בשבילי לשמוע את זה, כי אני זוכרת בבירור את הרגע שבו בחרתי.


זה היה בזמן שעבדתי על "צבע אדום" - המופע שהזכרתי קודם.

התהליך היה לי קשה מנשוא.

הייתי חסרת נסיון, ולא היה לי שמץ של מושג אם הדברים המוזרים שאני עושה בסטודיו הולכים להפוך יום אחד למופע.

הייתי הולכת לאיבוד בסטודיו, מפסיקה לעבוד ופשוט נשברת ובוכה.


"בשביל מה אני עושה את זה בכלל?"

שאלתי את עצמי,

"בשביל מה כל הסבל הזה?"


להתבונן אל תוך התהום


ואז יום אחד, הרגשתי שזה פשוט לא הולך לקרות.


אני זוכרת שאמרתי לעצמי:

"שמעי, את לא חייבת ליצור. אולי זה לא מתאים לך. בואי נחשוב על מקצוע אחר בשבילך."

העזתי להתבונן אל תוך התהום - האפשרות לחיות חיים ללא יצירה.

שאלתי את עצמי, איך חיים כאלה ייראו?


הדבר הראשון שחשבתי זה שאהיה מפיקה של אירועי תרבות ואמנות.

ואז הבנתי שגם אם אהיה מפיקה מצויינת ואהנה מהמקצוע שלי,

אני אחיה כל החיים ליד, במרחק נגיעה ממה שרציתי לעשות באמת.

זה היה נשמע כמו סבל גדול יותר אפילו ממה שחוויתי בתהליך היצירה עצמו.

אז ניסיתי לדמיין אפשרויות אחרות,

כמו הוראה או טיפול,

אבל כל אחת מהן טמנה בחובה, עבורי, געגוע נורא לאמנות.


הבנתי שאין שום דבר שאני רוצה למלא בו את חיי מלבד יצירה.

באותו רגע, הקשיים שלי בסטודיו כבר לא נראו בלתי נסבלים,

הם נראו כמו מחיר שאני מוכנה לשלם כדי לעשות את הדבר היחיד שאני באמת רוצה בחיים.


אני לא חושבת שהבנתי את זה אז,

אבל זה היה רגע מכונן -

הרגע שבו בחרתי להיות אמנית.


בסופו של דבר, החומרים התחברו - וילדתי מופע באורך מלא, בפעם הראשונה.

הבחירה באמנות כדרך חיים היתה נקודת מפנה עבורי.



מופע הסולו הראשון שלי, צבע אדום, 2015

 

רוצה עוד כלים ליצירה?

לחצ.י כאן

 

אמנות ופרודוקטיביות


לצערי, הרבה מאד אמניות מסתובבות בעולם,

ולא מספרות שהן אמניות - אפילו לא לעצמן.

יש משהו בלהגדיר את עצמך כאמנית שנתפס כמתיימר,

כאילו את צריכה שיהיה כיסוי לצ'ק הזה שאת מפזרת,

אחרת.. אוי ואבוי.


חלק מהקושי להצהיר שאת אמנית נובע מכך

שאנחנו לא לגמרי בטוחות - מה זה בעצם אומר להיות אמנית?

הרי קשה מאד להסביר לאנשים מה אנחנו עושות,

ולמען האמת קשה להסביר גם לעצמנו.


הרבה מאיתנו - גם אמניות ותיקות ומנוסות - חיות עם תחושת בושה

על כך שאנחנו מפנות זמן ומוציאות כסף בשביל לשבת שעות בסטודיו ולבהות,

על כך שאנחנו עשויות לא ליצור שום דבר במשך חודשים ושנים,

על כך שאנחנו יכולות לעבוד בשיא הטוטאליות על משהו שאנחנו בכלל לא יודעות להסביר מהו.

זה מנוגד לכל מה שלמדנו על מה זה עבודה ופרודוקטיביות.


אבל בשביל ליצור,

אנחנו חייבות להרפות מהמושגים שעליהם גדלנו,

ולפנות המון מקום למציאות,

לאיך שתהליך יצירה, וחיי יצירה, באמת נראים.


כשראיינתי לאתר הזה את חברתי, היוצרת לי לוריאן,

היא סיפרה על סדנא שעברה עם היוצרת תמר רבן.

במהלך הסדנא תמר אמרה משפט שנחרת ללי בזיכרון:

"אתם אמנים גם כשאתם לא יוצרים".

בזמנו, לי לא האמינה שזה נכון,

אבל ברבות השנים הבינה שהמשפט הזה מתאר במדוייק את חווית החיים שלה כאמנית:



"אני זוכרת את הפעם הראשונה שנסעתי לחופשה ולא עבדתי בסטודיו שבועיים - ולא היתה לי בעיה עם זה," היא מספרת. "הבנתי שאני אמנית גם כשאני מטיילת בהרים. שלהיות אמנית זה סוג של מבט על העולם, מבט שהוא כל הזמן בדיאלוג. כל סיטואציה שקורית לי יכולה להפוך לחלק מהחומר שאיתו אני אעבוד. וזה אומר שאני קשורה לעולם ולחברה בצורה בלתי נפרדת."



לי לוריאן, מתוך עבודתה أكسودسExodusאקסודוס, 2017 . צילום: Xinjun Zhang

דווקא הטשטוש הזה בין האמנות לחיים,

חוסר היכולת להצביע על מה זה בדיוק אומר ליצור,

הוא כנראה המאפיין המרכזי של חיי יצירה.


לפעמים אני חושבת שדווקא הוא עשוי להיות האינדיקציה

שאנחנו באמת ובתמים יוצרות.



פרנסה כמבחן


הרבה מאיתנו תופסות את הפרנסה מאמנות כמבחן שרק אם נעמוד בו ניחשב לאמניות "אמיתיות".

הרגע שבו אנחנו מתחילות להתפרנס מאמנות, הוא רגע מכונן, ובצדק.

אני חושבת שזה בהחלט אפשרי וחשוב להתפרנס מיצירה,

וגם היכולת שלי לעשות זאת היא משהו שאני מאד גאה בו.

אני רק רוצה להזכיר שזה לא באמת מבחן.


אפשר להיות אמנית "אמיתית" ואפילו אמנית מצויינת, בלי להתפרנס מאמנות.

לפעמים אפילו עדיף להפריד בין השניים, ויש יוצרות שעושות זאת כבחירה מודעת.

(עוד מעט אספר על מישהי כזאת - הסופרת אליזבת' גילברט.)



אמנית אמיתית או אמנית מתחזה?


אם את נוטה להגיד לעצמך לפעמים שאת לא אמנית אמיתית,

הצטרפי למועדון.

קוראים לזה "תסמונת המתחזה", וזו תופעה שהמון אנשים סובלים ממנה

(לצערי, בעיקר נשים).

הסובלות מהתופעה חיות בתחושה שההצלחות שלהן בחיים קרו להן במקרה,

או בזכות אחרים,

ולא בזכות כישוריהן או עבודתן הקשה.

הן מפחדות שיום אחד מישהו יעלה עליהן,

ויגלה שהן רק עשו את עצמן כל השנים האלה.


זה קורה גם לאמניות מנוסות ומפורסמות,

למשל - למוזיקאית אמנדה פאלמר.

היא קוראת לזה - The Fraud Police,

ומסבירה:


"The Fraud Police are the imaginery, terrifying force of "real" grown-ups, who you believe are going to come knocking on your door in the middle of the night saying: We've been watching you, and we have evidence that you have NO IDEA WHAT YOU'RE DOING. You are guilty of making shit up as you go along. We are taking away everything and we are TELLING EVERYBODY."

אמנדה פאלמר. Photo by Kahn and Selesnick


לא רק אמניות - גם מנהלות, עורכות דין ומנתחות מוח סובלות מתסמונת המתחזה.

אבל בניגוד למנהלות, עורכות דין ומנתחות מוח,

אין הגדרה אחת קשיחה למיהי אמנית אמיתית.

והעובדה הזאת גורמת לנו להיות פגיעות במיוחד לתסמונת.


אנחנו נוטות להסתובב בעולם בחוסר ביטחון,

וכל הזמן לחפש עוד ועוד אישורים למה שאנחנו.

כאילו אם הבנאדם הנכון יניח לנו את היד על הכתף ויגיד - "את אמנית אמיתית",

כל הסיוט הזה ייגמר.


אני לא מזלזלת בצורך בהכרה, אנחנו באמת ובתמים צריכות אותה.

אבל האגו תמיד יישאר רעב.

את נותנת לו את מה שביקש, ואחריי יומיים הוא טוען שזה לא מספיק.

אם נחכה לאישור מבחוץ - זה לא ייגמר לעולם.


אז איך תדעי אם את אמנית אמיתית?


לא תדעי.

תאמיני.


האמונה שלנו בעצמנו היא דבר שאנחנו יכולות - וצריכות -

ללמוד לגייס מתוך עצמנו.

וכשאנחנו מצליחות לעשות את זה -

כדאי שנשמור עליה בקנאות -

כי היא הנכס הכי יקר שאי פעם יהיה לנו.



להגיד: "אני אמנית".


את אחד הסיפורים הקסומים על להגדיר את עצמך כאמנית, שמעתי מהיוצרת מאי אילון.

לפני כמה שנים, מאי טיילה בקאמינו דה סנטיאגו - שביל צליינים עתיק בספרד.

במשך חודש היא הלכה ברגל לבד,

וההליכה היתה מאד מדיטטיבית עבורה.


"בסוף הטיול", היא מספרת, "מגיעים למשרד, שם צריך למסור פרטים על עצמך. בטופס שאת ממלאת שואלים מה שמך, מה הסיבה לטיול הזה.. ומה המקצוע שלך? עמדתי שם, התלבטתי לרגע, ובסוף רשמתי - אמנית. למרות שזה היה ביני לבין הנייר, זאת הייתה הצהרה פומבית ומשמעותית בשבילי, רגע מכונן, שבו הייתי מוכנה לקחת את ההגדרה הזאת ולאמץ אותה."


זה לא פחות ממדהים בעיניי שהליכה בשביל צליינים עתיק יכולה להפוך לטקס חניכה,

ולהוביל לרגע של בחירה - להתמסר למשהו גדול ממך.


מתוך המופע: Things That Have Washed Ashore מאת מאי איילון


אני מאד, מאד אוהבת טקסים.


אז הנה עוד אחד להשראה:

כשהיתה בת 16, הסופרת אליזבת' גילברט נשבעה שבועת אמונים לכתיבה.

היא כיבתה את האורות בחדר השינה שלה, נעמדה על ברכיה,

הדליקה נר ונשבעה.


"הנדרים שלי היו ספציפיים וריאליסטיים מאד", היא מספרת.

"לא הבטחתי שאהיה סופרת מצליחה, כי הבנתי שהצלחה זה לא בשליטתי.

לא הבטחתי שאהיה סופרת דגולה, כי לא ידעתי אם אוכל להיות כזו.

וגם לא שמתי לעצמי מגבלת זמן, בסגנון - אם לא יפרסמו אותי עד גיל 30, אני מפסיקה.

במקום זאת, נשבעתי שאני אכתוב לנצח, בלי קשר לתוצאה.

הבטחתי לנסות להיות אמיצה, להוקיר תודה, ולא להתלונן.

הבטחתי שלעולם לא אבקש מהכתיבה שלי לפרנס אותי, אלא שאני תמיד אדאג לה - כלומר, שאני אפרנס את שתינו.

לא ביקשתי שום תגמול חיצוני עבור המסירות שלי. פשוט רציתי לבלות את חיי הכי קרוב שאפשר לכתיבה - למקור הסקרנות והשמחה שלי."


גילברט מספרת שהיא לא הציבה לעצמה תנאים,

לא הצלחה, לא פרנסה ולא איכות -

היא פשוט החליטה לכתוב.


וזה כל מה שהאמנות מבקשת מאיתנו כדי להיות אמניות אמיתיות -

אנחנו רק צריכות לבחור בה,

לאהוב אותה,

ולחיות לצידה.

זה הכל.


את אמנית אמיתית.




"אֵינֵךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת טוֹבָה.

אֵינֵךְ צְרִיכָה לָלֶכֶת עַל בִּרְכַּיִךְ

מֵאָה מִילִין בַּמִּדְבָּר, מִתְחָרֶטֶת.

אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ

לֶאֱהֹב מַה שֶּׁהִיא אוֹהֶבֶת."



מרי אוליבר,

מתוך השיר "אווזי בר"

(תרגום: דורית וייסמן)




*

 

תודה שקראת.

אני נופר סלע, יוצרת עצמאית

ומלווה אמניות(ים) בתהליכי יצירה.


לפרטים על הליווי שאני מציעה

לחצ.י כאן


 


מקורות והשראות


תודה גדולה לאמניות לי לוריאן ומאי אילון, שהסכימו לתרום תובנות ויצירות למאמר הזה!


- לאתר של לי לוריאן לחצו כאן , לפייסבוק שלה לחצו כאן

- הציטוטים של אמנדה פאלמר לקוחים מתוך ספרה The Art Of Asking שמלא בתובנות על יצירה.

- הציטוט של אליזבת' גילברט הוא תרגום חופשי שלי מתוך ספרה המעולה - Big Magic - Creative Living Beyond Fear - קיים גם בעברית תחת השם "קסם גדול".

- השיר 'אווזי בר' של מרי אוליבר במלואו כאן


 

תרגיל - חתונה עם היצירה


אם את נמצאת ברגע בחיים שאת כבר רוצה להגדיר את עצמך כאמנית,

אבל חוששת לעשות את הצעד -

יכול להיות שהגיע הזמן לבחור.

אולי תוכלי לקחת השראה ממאי אילון ומאליזבת' גילברט, ולעשות לעצמך טקס שבועה, או חתונה, עם היצירה?


1. את יכולה לכתוב לך נדר:

למה את מתחייבת? באילו תנאים, אם בכלל?

מה את מבטיחה לעצמך? לאמנות שלך? לעולם?

אם לא נדר, אולי תרצי לנסח משהו אחר?


2. כדי לקיים את הטקס, בחרי פעולה שמרגישה לך מתאימה -

אפשר לעשות הליכה בטבע, או להדליק נר, או ללכת למקום שנותן לך כוח.

את יודעת מה נכון לך - גם הטקס הוא יצירה שלך.


3. נותרו עוד כמה פרטים לסגור - את יכולה להתייחס לכולם או לחלקם:

איפה הטקס מתקיים?

באיזה תאריך / שעה ביום?

מה תלבשי?

האם יש מוזיקה ברקע, אם כן - איזו?

האם תקראי את הנדר? אולי תרצי להגיד או לקרוא משהו אחר?

איך הטקס מתחיל? מסתיים?

האם יהיו עדים, או משתתפים, בטקס?

משהו נוסף שתרצי?


4. ועכשיו, הגיע הזמן לבצע.


לטקסים יש השפעה מאד חזקה על הנפש, לא סתם הם מלווים את האנושות מאז שנוצרה.

אני מקווה שהטקס הזה שתצרי לך, יעזור לך לעבור את הסף שאת רוצה לעבור -

לחצות את הגבול שבין להתלבט ללבחור,

בין לחלום ללהיות.


בהצלחה.



 



חזרה לכל המאמרים