המאמר הזה נועד שתקראי אותו אחרי שבחרת לקחת סיכון כלשהו בזירה האמנותית, ויצאת בתחושה שנכשלת.
מאמר + תרגיל.
*המאמרים באתר כתובים בלשון נקבה, אך פונים לכל הקשת המגדרית.
קודם כל
אני מבינה לליבך.
גם אם זו תחושה סובייקטיבית בלבד - זה קשה.
אולי את מרגישה שכולם ראו, או רואים, את הכשלון שלך, ושאף אחד לא ירצה להתקרב אלייך יותר.
אולי את מרגישה שהכשלון הזה עומד לעלות לך בהזדמנויות מקצועיות ובשיתופי פעולה שחשובים לך.
אולי את חשה צורך לשמור את הכשלון שלך בסוד.
אולי רק התחלת ליצור, וכ"כ מהר קרה משהו שעשוי להחזיר אותך למגירה.
אולי את יוצרת ותיקה ואת מתביישת, כי עשית טעות של מתחילים.
אולי כבר החלטת: לא אסתכן יותר לעולם.
עסקת החבילה
אז קודם כל - את לא לבד.
כולם נכשלים.
כל היפים והאמיצים שאת רואה סביבך,
כל החברים שלך בפייסבוק עם הקריירות הנורא-מוצלחות,
כל האמנים שאי פעם שמעת עליהם, וגם אלה שמעולם לא שמעת עליהם - כולם נכשלים.
וכשהם נכשלים, הם מרגישים בדיוק כמוך.
או יותר גרוע!
ככל שהאמן יותר מפורסם, כך תחושת הכשלון איומה יותר. דמייני איך מדונה מרגישה אחרי הופעה גרועה מול 50 אלף איש...
לתהילה יש מחיר נורא.
אבל המחיר הזה, במינונים משתנים, מגיע בעסקת חבילה עם עצם ההעזה שלנו לצאת ולפגוש את העולם.
כשאנחנו נחשפות אנחנו שמות את עצמנו במצב פגיע, וזו חוויה משותפת עבור כל היוצרים באשר הם.
הכשלון הוא לא מי שאת
האגו שלנו מכיר רק שחור ולבן. אם נכשלת, מיד תשמעי אותו אומר משהו בסגנון: "ברור שדפקת את זה, כ"כ מתאים לך. את מביכה, את סתמית, ועכשיו כולם יודעים. עדיף שתפרשי."
ההקצנה הזאת יכולה להפוך את החוויה מאירוע חולף לחוסר בטחון תהומי.
לכן, הדבר הראשון לעשות הוא לשנות את השפה שבה את מדברת עם עצמך על מה שקרה. שימי לב להבדל בין להגיד "נכשלתי", ללהגיד "אני כשלון". קורה שנכשלים וכמובן שיש לזה מחיר, אבל רק את יכולה למנוע מהחוויה הזאת להגדיר את מי שאת מעתה והלאה.
הסופרת אליזבת' גילברט מדברת על הדמיון בין כשלון והצלחה, ואיך חוזרים ליצור משם.
"כשלון הוא עיטור כבוד"
- צ'רלי קאופמן
גם אני נכשלתי, המון המון פעמים.
נכשלתי כי אני אוהבת לקחת סיכונים.
(בתחום האמנות, בכל אופן. דווקא בכל מה שנוגע להתנסויות לא חוקיות למיניהן, או לנסיעה לסיני, או לקורונה - אני פחדנית רצינית. אבל בכל הנוגע לאמנות, רק תנו לי לקפוץ למים.)
נכשלתי למשל, בתערוכת הסיום שלי בבצלאל.
עשיתי פרוייקט ציור שהשקעתי בו את כל כולי במשך שנה שלמה. ידעתי שאני עוסקת בז'אנר לא נפוץ בזמנו במחלקה לאמנות (ציור נוף מהתבוננות), ובנושא פוליטי נפיץ (ציירתי את הכפר עיסאוויה). ידעתי שיש סיכוי שהעבודה שלי לא תתקבל טוב, ועם זאת - עשיתי אותה.
בסוף השנה, בחרתי את הציורים הכי טובים מכל הפרוייקט.
תליתי את התערוכה שלי בידיים רועדות.
ואז הגיעה ועדת הביקורת -
והם קטלו אותי.
מול כל. הסטודנטים. במחלקה.
כולם ישבו שם וראו אותי נקטלת במשך 20 דקות.
רציתי להיעלם. הרגשתי כאילו הציורים נפלו מהקיר.
וכך סיימתי את הלימודים שלי שם.
זו לא היתה הפעם היחידה, יש לי עוד מיליון סיפורי כשלונות.
אבל דבר אחד משותף לכולם -
בכל פעם, נכשלתי כשהעזתי לנסות.
יכול להיות שגם את נכשלת כשקפצת למים?
כשהעזת לצאת מאזור הנוחות שלך?
כך או כך, אני מזמינה אותך לקחת דף וטושים, ולצייר לך עיטור כבוד.
גזרי אותו והדביקי לך על החולצה, וצלמי סלפי.
כל פעם שאת נזכרת בכשלון שלך, תסתכלי שוב על התמונה.
את יודעת למה מגיע לך צל"ש?
כי את חתיכת שועלת קרבות אמיצה, זה מה שאת!!!
כי את לא מוכנה להעביר את החיים האלה כשאת יושבת על הטוסיק ומחכה שמשהו יקרה.
כי את אחת שקמה ועושה, שמוכנה להעז, שרוצה לגדול.
ולכן אני מזמינה אותך לקרוא את הטקסט הנפלא הבא:
"לא המבקר הוא שחשוב. לא האיש המצביע על כישלונו של החזק, או המעיר כיצד אפשר היה לעשות את הדברים טוב יותר. הקרדיט שמור לאיש הנמצא בזירה, האיש שפניו מוכתמים באבק, בזיעה ובדם; זה שנאבק בגבורה, שטועה, שמועד ומחטיא פעם ועוד פעם. זה שטועם, במקרה הטוב, את פרי ההצלחה, ובמקרה הרע, אם העלה חרס בידו, לפחות נכשל בזמן שהעז, כך שלעולם לא יימנה עם אותן נפשות קרות והססניות, שאינן יודעות לא ניצחון ולא תבוסה."
- תאודור רוזוולט, נשיא ארה"ב ה-26
ממש כך.
אנחנו לוקחות סיכונים כי אנחנו רוצות לחיות את החיים במלואם.
כי לעשות אמנות זו הדרך שבה בחרנו לחוות את העולם הזה -
על בשרנו, לאור השמש,
כשהעבודות שלנו - ואולי גם אנחנו עצמנו - חשופות לעיניי כל.
כי אין דבר מלא יותר במשמעות, מאשר לחיות את החיים שאת בחרת לעצמך.
על הטוב ועל הרע שבהם.
על הדבש ועל העוקץ.
זאת המשמעות של להיות יוצרת.
היי גאה בעצמך.
ואת יודעת מה הדבר הבא שתעשי?
את תקומי, תנקי מעצמך את האבק,
ותסתערי על האתגר הבא.
כי ככה
חיים
את
החיים
האלה,
אחותי.
כי כל מי שאת מדמיינת שמבקר אותך עכשיו, או שהוא בעצמו חווה כשלונות רבים בחייו, ולכן הוא בוודאי מעריך את התעוזה שלך.
או שהוא חסר ביטחון ברמות כאלה שרק כמות אדירה של ציניות יכולה להסתיר את זה.
או שהוא חי חיים אפורים ומשמימים בתוך אזור הנוחות שלו,
ואז - מי שואל אותו בכלל?
ואם נדמה לך שכולם מתעסקים עכשיו רק בך ובכשלון שלך - את ממש טועה.
עם כל הכבוד, את לא מדונה.
(וטוב שכך :) )
ואנשים, מה לעשות, מתעניינים בעיקר בעצמם.
את יודעת מה יקרה עוד כמה ימים?
כלום.
הם ישכחו.
והם ימשיכו בחיים שלהם.
היחידה שיכולה להתקע על הדבר הזה - זאת את.
האם זה מה שאת מתכוונת לעשות?
הרשי לי לענות בשבילך: ממש לא.
תרגיל
כתבי לעצמך:
1. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בגלל האירוע הזה?
אם זה אכן יקרה, אילו כוחות יש בך ואילו משאבים עומדים לרשותך כדי להתמודד?
2. מהנקודה שאת נמצאת בה כרגע - באיזה אספקטים של החוויה הזאת את יכולה לשלוט?
באיזה לא?
ומה את יכולה לעשות כדי שהזכרון שלך מהאירוע הזה יהיה קצת יותר טוב?
3. מהי מתנה אחת, שקיבלת בזכות החוויה הזאת?
מה את יכולה לעשות כדי להעצים אותה?
אני יכולה להציע לך לפחות רעיון אחד למתנה שקיבלת מהחוויה הזאת:
את מפתחת את היכולת להכשל, ולהתרומם מכשלון.
וזאת המיומנות החשובה ביותר שיש לך כאמנית. אנחנו זקוקות לה בכל פעם שאנחנו נכנסות לסטודיו, בכל פעם שאנחנו תולות ציור על הקיר או עולות על במה, בכל פעם שאנחנו פותחות קובץ חדש במחשב וקוראות לו בשם.
את מתרגלת את המיומנות הזאת ממש עכשיו.
תמשיכי.
קישורים והשראות
- החוקרת ברנה בראון מדברת על פגיעות בתור כוח. מומלץ לראות מהתחלה, אבל אפשר גם להתחיל ב-3:22. ההרצאה הזאת היוותה מקור השראה למאמר הזה, כמו גם הספר שלה The Gifts of Imperfection
נופר סלע היא יוצרת עצמאית
ומלווה תהליכי יצירה.
זקוק/ה לליווי בתהליך שלך?