אילו כוחות מניעים אותנו בתהליך היצירה? ומה יקרה כשאחד מהם ינטוש אותנו באמצע הדרך?
מאמר+תרגיל.
המאמרים באתר כתובים בלשון נקבה, אך פונים לכל הקשת המגדרית.
לא מזמן קראתי בספר "רצות עם זאבים", מאת קלריסה פינקולה אסטס. הוא תמיד נמצא אצלי על המדף, ופעם בכמה זמן אני חוזרת אליו.
הספר מתחקה אחרי דמויות של נשים בסיפורי עם, ובוחן כיצד הסיפורים משקפים תהליכי חניכה והתפתחות נפשיים.
אחד הפרקים עוסק בסיפור "עור כלב ים, עור נשמה".
גיבורת הסיפור היא כלבת ים מכושפת, שכל לילה פושטת את פרוותה והופכת לאישה. באחד הלילות עובר בסביבה דייג וגונב את הפרווה.
בלי פרוותה, לא תוכל אשת-כלב-הים לשוב אל ביתה שמתחת למים.
אסטס מתבוננת על הסיפור כמטאפורה למאבק בין כוחות שונים בנפש: הדייג הוא האגו, והפרווה היא הנשמה. גניבת-הנשמה מתרחשת כאשר האגו שולט בנפשנו.
אסטס כותבת:
"אנו מאבדות את עור-הנשמה שלנו כשאנו מחמירות מידי עם עצמנו, פרפקציוניסטיות, מונעות על ידי שאפתנות עיוורת."
אסטס מציעה, שבתקופות בהן אנחנו מיובשות, מנוכרות לעצמנו וכבויות, חשות רחוקות מהבית, ולא יכולות לחזור - ייתכן שעור-הנשמה שלנו נגנב בידי האגו, ואנחנו נתונות לשליטתו.
"כל אישה המתרחקת מבית-הנשמה שלה מתעייפת, ואז היא מחפשת שוב את פרוותה, כדי להחיות את תחושת עצמה ותחושת נשמתה."
הסיפור הזה גרם לי לחשוב על הכוחות המניעים אותי בתוך תהליכי היצירה שלי.
שאלתי את עצמי:
איזה תפקיד משחק האגו שלי בתהליך היצירה?
והנשמה?
מה מניע אותי כשאני לוקחת על עצמי התחייבות ליצור יצירה חדשה?
האם זו הנשמה שלי שרוצה להתבטא? האם זו ההזדמנות לקבל הכרה ולספק את צרכי האגו?
והאם אני זוכרת לחפש שוב את עור הנשמה שלי, כשהוא נגנב?
לצאת לדרך
לרוב אני יוצאת לפרוייקט חדש בעקבות רעיון שתופס אותי. אני רואה את זה כעבודתה של הנשמה שלי - היא זאת שמציפה רעיונות מתוך תת המודע שלי, שולחת אליי תכנים גולמיים שאותם אוכל לעבד ליצירה.
אבל אני חייבת להודות שגם האגו שלי משחק שם תפקיד לא מבוטל. כל פרוייקט שאליו אני יוצאת הוא במובן מסויים מבחן יכולת או מבחן אומץ, שבו אני מבקשת להוכיח משהו לעצמי או לאחרים.
האגו שלי מבקש למדוד ולהגדיר אותי ביחס לעולם. זהו כוח חשוב בנפש, מכיוון שהוא גורם לי לשאוף ולגדול, לגבש את הבטחון שלי ואת הזהות שלי כיוצרת.
אבל לאגו יש גם צד אפל. בתחילת הדרך הוא פורש בפניי שטיח אדום, ואח"כ הוא ימשוך אותו מתחת לרגליי.
זה נראה בערך ככה
לקחתי על עצמי התחייבות ואני מתחילה לעבוד על פרוייקט חדש.
האגו שלי נוכח שם מהתחלה, לוחש לי: "זו הזדמנות טובה בשבילך. זה יקדם אותך. הגיע הזמן שתופיעי / תציגי / תפרסמי שם, מגיע לך, את כ"כ מוכשרת, את כ"כ מושלמת - קדימה!"
אבל בד בבד הוא כבר מניף מעל צווארי את חרב ההתנייה: "עדיף שלא תדפקי את זה...".
ואז משהו משתנה.
ברגע שאני מתחילה לחוות קשיים, האגו נבהל, מתהפך עליי ומתחיל לסרס אותי. "את לא יודעת לעשות שום דבר," הוא צועק, "אין לך שום כשרון! X היתה עושה את זה יותר טוב ממך. את עומדת להביך את עצמך מול כולם ועדיף שתפסיקי כבר עכשיו!"
אז מה בעצם קרה פה?
אותו הקול שעודד אותי לצאת לדרך, מספר לי עכשיו שאני לא מסוגלת לסיים אותה.
זו לא פחות מאשר נטישה!
וזה קורה לי כל פעם מחדש.
נתקלתי בדפוס הזה אינספור פעמים כיוצרת, ואני רואה את זה קורה גם ליוצרות אחרות.
ברגעים כאלה, אני מציעה שנזכור האגו שלנו הוא רק קול אחד בתוכנו, ושיש בנו עוד כוחות שיכולים להניע אותנו בתהליך.
ברגעים כאלה, בואו לא נשכח להחזיר לעצמנו את עור-הנשמה.
לא על האגו לבדו נכנסנו לסטודיו
ככה אני רואה את תפקידה של הנשמה בתהליך היצירה:
לנשמה שלי לא אכפת אם יכתבו עליי בעיתון, או אם אקבל הזמנה להציג בפסטיבל נחשב. היא שם בשביל התהליך.
הנשמה היא השותפה-ליצירה הכי טובה שיש לי. היא הקול הצלול שבתוכי, החלק בי שמגיב כשמשהו מעורר בי השראה, האינטואיציה שבעזרתה אני מחברת דבר לדבר, ויוצרת משהו חדש בעולם.
הנשמה שלי היא פראית, עתיקה וחכמה לאין שיעור.
גם הנשמה שלך :)
לכן האיומים של האגו חולפים לידה בלי שתניד עפעף. היא בכלל לא במשחק הזה.
הבעיה היא, שהיא עושה הרבה פחות רעש מהאגו.
לכן הרבה פעמים הוא זה שמוביל את התהליכים שלי, כשזהו למעשה התפקיד שלה.
משבר וחילופי הנהגה
היום אני מבינה שאני צריכה את האגו שלי בשביל לצאת לדרך, אבל כדי שאעשה עבודה משמעותית, הוא חייב לפנות את מקומו, ולאפשר לנשמה להוביל.
לרוב, הרגע בתהליך שבו האגו נוטש אותי נחווה אצלי כמשבר נורא. כל הבטחון שלי מתערער וכל מה שאני רוצה זה לוותר ולפרוש.
אבל למעשה, זו הזדמנות לחילופי הנהגה - הקיו שלי לחזור ולהקשיב לנשמה.
והיא תהיה שם. למעשה, היא היתה שם כל הזמן, מחכה בסבלנות שהאגו יזוז הצידה, ונוכל להתחיל לעבוד.
ברגע המשבר, העבודה שלנו היא לתפוס דיבור טוב עם הנשמה, ולתת לה לכוון אותנו ביער האפל שאליו נקלענו.
(איך הייתי מציעה לעשות את זה? ראו תרגיל בסוף)
בעצם יצאנו לדרך בשביל משהו אחר לגמרי...
הנה מה שאני אומרת - לעצמי וליוצרות אחרות - ברגעים של משבר שכזה:
אל תתייאשי.
תמשיכי בעבודה החשובה שאת עושה.
מחכה לך פרס בסוף הדרך, והוא הרבה יותר שווה מכתבה עלייך ב"הארץ" או לחיצת יד ממנהל אמנותי. תוך כדי תנועה - את לומדת לעבוד: להתגבר על מכשולים, להאמין בעצמך. את מתרגלת את ההקשבה לאינטואיציה ולכוחות היצירתיים שלך.
למעשה, את לומדת ומשננת את הדרך חזרה אל הנשמה.
להוליד את ילד הרוח
בסיפור, הדייג מבטיח להחזיר לאישה את הפרווה ביום מן הימים, אם תינשא לו. הם נישאים, ונולד להם ילד שיכול לחיות גם בים וגם ביבשה - מתווך בין שני העולמות.
רק הוא יוכל להשיב לאימו את עור-הנשמה שלה, ולאפשר לה לשוב הביתה.
במונחי הנפש, אסטס קוראת לדמות זו: "ילד הרוח". עליו היא כותבת:
"ילד זה הוא כוח רוחני.. הוא ניחן ביכולת לשמוע את הקול הרחוק, האומר שהגיעה העת לשוב אל עצמנו. הוא דוחף אותנו לשנות את חיינו.
בשביל לצמוח כבני אדם, טוענת אסטס -
"...יש להיכנס בעול הנישואים הקשים בין הנשמה לאגו, ולהביא לעולם את ילד הרוח. ההחזרה והשיבה הן המטרות שיש ללמוד."
לעלות בספירלה
כשאני מתבוננת על תהליך היצירה מנקודת מבט כזאת, אני מסוגלת להתעלות מעל הקשיים והמערבולות הרגשיות ולמצוא שם משמעות גבוהה יותר: כל אלה נועדו לקרות, היו חייבים לקרות, כדי שאצמח ואתפתח.
בכל תהליך יצירה אנחנו יוצאות בעקבות האגו, ננטשות, חוזרות אל הנשמה, ומולידות את ילד הרוח.
בכל פעם שאנחנו מסכימות לעבור שוב את התהליך הזה, אנחנו נולדות מחדש כאדם מנוסה יותר, עמיד יותר לטלטלות החיים וקשוב יותר לעצמו.
זה אולי מרגיש כמו מעגל אינסופי, אבל אני מאמינה שזו ספירלה: כל סיבוב אנחנו עולות קומה, מנוסות וחזקות ויודעות יותר.
זה הפרס שלנו - לא התוצר, לא ההכרה.
ובעצם, לשם כך נתכנסנו :)
תרגיל - שיחה עם הנשמה
איך תופסים דיבור עם הנשמה בתוך תהליך היצירה?
יש המון דרכים. הנה ההצעה שלי:
לכי למקום שמרגיש לך כמו בית. זה יכול להיות בים, בחורשה או אצלך בסלון. קחי איתך מחברת ועט.
שאלי את עצמך -
מה באמת מעסיק אותי בעבודה הזאת?
אם אני מזיזה הצידה את רעשי הרקע, את השאלה אם זה טוב או לא טוב -
מה אני רואה?
מהי השאלה הפנימית, העמוקה, ששלחה אותי לסטודיו מלכתחילה?
מה מרגש ומפעיל אותי בעבודה שלי?
מה גיליתי, שיישאר איתי אח"כ?
מהו הדבר העמוק, החמקמק, שאותו אני מחפשת?
יכול להיות שזה יצריך זמן וסבלנות לקבל תשובה מהנשמה.
אני אוהבת לכתוב, אבל אפשר לעשות את זה גם כשצוללים למחשבות ונותנים לזה זמן. ואפשר אפילו להקליט של עצמך מדברת ואומרת כל מה שעולה לך, עד שזה מגיע.
אולי יידרש יותר מנסיון אחד.
(לפעמים האגו אוהב לקפוץ ולהתערב בשיחות שלנו עם הנשמה. אם זה קורה - הסבירי לו את מקומו.)
כשאת מצליחה לשמוע את הנשמה עונה לך - כתבי את מה שהיא אומרת.
קראי את זה שוב, ונסי לנסח את זה כמשפט, כשאלה או כפסקה.
תלי לך את זה על הדלת, מעל שולחן הכתיבה או על המקרר.
אל תסירי מזה את העיניים!
זהו כוכב הצפון שלך, תמיד תוכלי לסמוך עליו שיעזור לך לנווט, כשתלכי לאיבוד בים הסוער של תהליך היצירה.
מקורות והשראות
*הציטוטים מתוך הספר "רצות עם זאבים" - קלריסה פינקולה אסטס, מהפרק "השיבה הביתה: החזרה אל עצמנו", עמודים 229 - 263.
נופר סלע היא יוצרת עצמאית
ומלווה תהליכי יצירה.
זקוק/ה לליווי בתהליך שלך?
Comments