​

“If you stick to your work, it will take care of you somehow.”

                               -Kiki Smith, visual artist

​

יום אחד, נפגשתי עם אמנית בשם ענת (שם בדוי). היא היתה במשבר עמוק.

היא יצרה לא מזמן קטע פרפורמנס שאותו הגישה במסגרת לימודים. עכשיו היא רוצה להמשיך לפתח אותו, אבל היא לא מסוגלת. היא איבדה אמונה בחומר שלה, וכל מה שהיא רוצה זה להתרחק ממנו כמה שיותר. 

​

"אני רואה דברים יפים שאנשים עושים בעולם", היא אמרה בדמעות, "ומה שאני עושה לא נראה ככה. ואני שואלת את עצמי - למה אני מתעסקת עם הדימויים האלה בכלל? ולמה אני מעבירה את עצמי את הסבל הזה, בשביל מה? למי אכפת?!"

 

ישבתי שם והקשבתי, ומבפנים בכיתי איתה.

אני מכירה כ"כ טוב בעצמי את הספקות האלה, שמכים במלוא עוצמתם לאורך תהליך היצירה.

 

השאלות שהעלתה ענת הן תכנים נפוצים מאד שיוצרות(ים) רבות נתקלות בהם.

במאמר זה אני רוצה לפרק את האמירות שלה ולגעת בכל אחת מהן,

להציע מרפא אפשרי לכאב,

ולהצביע על הדרך חזרה לעבודה. 

 

להפריד בין העבודה לסבל 

​

בעיניי, הסבל לא נובע מהחומר שעליו אנחנו עובדות. אותו חומר יכול להראות לנו בכל יום אחרת.

הסבל נובע מהשכבה שמעל החומר - מהמשברים, הספקות, והקולות שאומרים לך: את לא יודעת ליצור, את לא אמנית אמיתית. 

באופן מעניין, ענת עצמה היא זו שלימדה אותי להבחין בהפרדה בין שתי השכבות האלה.

בפעם אחרת שנפגשנו, היא סיפרה לי שכשהיא מסיימת סשן עבודה, גם אם היה לה סשן גרוע, היא כותבת לעצמה באופן מאד אובייקטיבי מה היא עשתה היום. היא עושה את זה בשביל להבהיר לעצמה שהיא אכן עבדה, ובשביל להפריד את מה שהיא עשתה ממה היא חושבת על מה שהיא עשתה. זה תרגיל מדהים בעיניי לעשות בסיום סשן. 

​

ההפרדה בין הסבל לעבודה חשובה מאד, כי הסבל הוא זמני, והעבודה נשארת.

מה שכרגע גורם לנו כאב יכול בהחלט להפוך בהמשך הדרך למקור לגאווה עבורנו. 

​

האם אפשר ליצור ללא סבל?

​

זו שאלה שאני עסוקה בה מאד.

וממש, ממש הייתי רוצה להגיד שכן.

אבל אני לא בטוחה.

אני חושבת שמי שיש לה נטייה לסבול בתהליכים  (כמוני, וכמו 90% מהאמנים אני מניחה) לא יכולה להפטר מזה לגמרי. אבל אני כן מאמינה שאפשר לתפוס מרחק מהסבל.

עם הזמן והנסיון, אנחנו מקבלות פרספקטיבה,

וזה מה עושה את כל ההבדל. 

 

כשיצרתי את שני המופעים הראשונים שלי, סבלתי המון בתהליכי העבודה,

וחששתי שזה יהיה ככה כל החיים.

בן זוגי היקר, שהוא לא איש של אמנות אלא איש של מספרים, אמר לי משהו ששינה את עולמי באותו רגע:

"חכי, רק התחלת. את עוד לא יכולה לצפות איך זה יהיה לך בעתיד מנסיון של שני מופעים בלבד, עדיין אין לך סטטיסטיקה. חכי למופע השלישי, זה כבר ייתן לך אינדיקציה יותר טובה." 

והוא צדק.

במהלך העבודה על המופע השלישי שלי עדיין היו לי חרדות וקשיים, אבל היתה לי גם פרספקטיבה. 

יכולתי להתבונן על הסבל ולהגיד - אני מכירה את זה. זה משבר, זה יעבור. 

​

החומרים במופע הזה לא התחברו טוב אחד עם השני. כבר הייתי שבועיים לפני הבכורה, והייתי מודאגת, אבל בניגוד לפעמים הקודמות, לא הייתי שרויה בחרדה. בחרתי לסמוך על התהליך. כבר עשיתי שני תהליכים גדולים לפני כן, זכרתי את הקשיים, וגם זכרתי שבסוף הכל הסתדר.

נעזרתי בחברים וקולגות, ואכן, כמה ימים לפני הבכורה כל החומרים התחברו, כמו קסם.

​

   הפרספקטיבה איפשרה לי להתבונן על החרדה ולא רק להיות בתוכה.

אחותי, שעוסקת בטיפול בחרדות, אומרת שזו בעצם עיקר העבודה עם חרדה - להצליח להתבונן עליה מבחוץ. 

ואכן, בתהליך הזה חוויתי הרבה פחות סבל. 

בתהליך הבא שעשיתי שוב חוויתי חרדה, אבל היתה לי תחושה חזקה שבסופו של דבר, זה יצליח.

וכך היה.

​

היום אני כבר יודעת שיש לי דפוסים חוזרים של אמונה וספקות, הנאה וסבל.

זו תובנה חשובה, כי כשאנחנו מזהות את הדפוסים שלנו אנחנו יודעות הרבה יותר טוב איך לעבוד איתם, והסבל באופן טבעי פוחת. 

(ראי תרגיל דפוסים בסוף המאמר)

 

לחזור לעבודה

​

המשבר של ענת הופיע אחרי הגשה, וזה זמן מאד נפוץ של משברים. 

לקראת הגשה אנחנו רוכבות על אינרציה חזקה של עבודה, ולכן לא פלא שאחריה יש נפילת מתח אדירה. גם אם קיבלנו משוב טוב, הרבה פעמים הרגע של אחרי ההגשה יהיה מלווה בתחושות של ייאוש ורצון עז להתרחק מהחומר. 

​

בעיניי, יש רק פתרון אחד למשבר הזה:

לחזור לעבוד. 

אפשר בהחלט לקחת זמן למנוחה, אבל בסופו של דבר רק מפגש מחודש וקונסיסטנטי עם החומר יוכל להחזיר אותנו לפלואו של עבודה. 

​

כשאני חוזרת לסטודיו אחרי נפילת מתח שכזאת, אני משתדלת לתת לעצמי שבוע-שבועיים לעבוד בלי לשפוט את התוצאות. פשוט לתת לעצמי לשחק.  

הבחנתי שהרבה פעמים, החומרים החדשים שיעלו בשלב הזה ירגישו לחלוטין לא קשורים למה שעשיתי קודם.

אני חושבת שזה קורה כי ההגשה מסמנת בעצם סוף של תקופה, ומבחינה רגשית זהו סיום של שלב בתהליך ומעבר לשלב הבא. לכן החומרים החדשים נובעים ממקום רגשי אחר.

 

אבל בסופו של דבר אני תמיד מוצאת את הקשר לחומרים הקודמים, ודווקא בגלל הפערים ביניהם - החיבור הופך להיות עוד יותר מעניין.

​

"כל הדברים היפים באמת

מתגלים בזמנם

האיטי, הבלתי מתחשב"

​

                     - דניאלה ספקטור

​

"אני רואה דברים יפים שאנשים עושים, ומה שאני עושה לא נראה ככה" היא אמרה.

​

אח, ההשוואה המניאקית הזאתי. תמיד מופיעה כדי לענות את נפשנו. 

גם אני חוטאת בה לא מעט - חוטאת לעצמי, בעיקר.

כי אין מקור מובהק יותר לסבל מיותר מאשר השוואה,

ואין מראה יותר מעוותת ממנה.

  

ברגעים שההשוואה כואבת לי במיוחד, אני משתדלת להזכיר לעצמי שמה שאני רואה בחוץ זה תוצרים, ומה שאני עושה זה תהליך, ואלו שני דברים שונים בתכלית. 

​

בסיום, העבודה נראית שלמה, יפה ונוצצת כמו זהב,

ונדמה שהיוצרת יכולה פשוט לדלג לה אל מול הקהל ולגזור את הסרט בחינניות.  

אבל לאורך הדרך כולן - כולן - עוברות משברים איומים בתהליך,

ויושבות בדיוק בכיסא שלנו, עם דמעות בעיניים ותחושה שזה לא שווה כלום. 

​

בתהליך העבודה, החומרים שלנו נראים לפעמים כמו משהו שהקאנו.

והתפקיד שלנו זה לעמוד בזה.

להעז לגעת ברפש, להסכים לעבוד איתו. 

 

ואתן יודעות מה הבנתי?

שמעט מאד אנשים בעולם מסוגלים לעשות את זה.

 

להיות שם, בלי לברוח 

​

לכן, ההסכמה לשהות עם החומרים שלנו בצורתם הגולמית - היא חתיכת הישג מטורף!

להסכים לשהות בלא-לדעת - זו מיומנות. 

מיומנות שיש ללמוד ולתרגל כל פעם מחדש. 

וזה לגמרי שווה את זה,

כי יש סיכוי טוב מאד שהרפש יהפוך בסופו של דבר - לזהב :)

​

ועוד תובנה אחת על השוואה

​

הנה עוד דבר חכם שבן זוגי אמר לי פעם, ברגע שהרגשתי פחותה לעומת אחרים:

"תמיד יהיה מישהו יותר טוב ממך. תמיד.

גם אם תעשי עבודות מדהימות ומוצלחות ונפלאות, תמיד יהיה שם מישהו שיעשה את זה יותר טוב ממך. 

אז מה הטעם להשוות את עצמך לאחרים?"

​

זה היה ממש משחרר עבורי לשמוע את זה, כי זה גרם להשוואה להיראות סתמית ומיותרת. 

השוואה היא נתיב מחשבה ללא מוצא,

ועדיף פשוט לבחור נתיב אחר.

​

"למה אני מתעסקת עם הדימויים האלה בכלל?" היא שאלה. 

​

ענת מתעסקת עם עולם דימויים מסויים כבר 3 שנים.

לפעמים היא מרגישה מנוכרת להם, רדופה על ידם, או שהיא חושבת שהיא חוזרת על עצמה. 

​

אבל האמת היא, שיש אמניות(ים) מעולות ומצליחות, שמתעסקות עם עולם דימויים אחד כל החיים! 

ואני מאמינה שדימויים או רעיונות שחוזרים הם סימן מובהק שיש שם משהו חשוב בשבילנו לעסוק בו. 

הרבה פעמים אנחנו לא יודעות למה, אבל בעיניי- נכון להתמסר לזה.

אני תמיד צריכה להזכיר לעצמי שהנפש שלי יודעת יותר ממה שיודע הראש.

ובוודאי הרבה יותר ממה שיודע האגו.

 

"עבורי, מעשה היצירה הוא גירוש שדים"

- לואיז בורז'ואה

​

דוגמא נפלאה לכך היא האמנית לואיז בורז'ואה.

לאורך כשבעים שנות יצירה, בורז'ואה יצרה עבודות שונות מאד זו מזו - מרישומים בדיו, דרך פסלונים קטנים ועדינים מבד ועד למיצבים עצומים בגודלם. אבל כל החומרים שלה נבעו בסופו של דבר משדה מאד מסויים של נושאים ודימויים. היא חזרה שוב ושוב לילדות שלה, ליחסים עם הוריה, לטשטוש מגדרי, מיניות וסודות.

בורז'ואה אפילו נהגה לחזור לאותו דימוי ממש - למשל, עכביש, ולחקור אותו שוב ושוב בחומרים וגדלים שונים. הנה כמה מהעכבישים שלה, דימוי שאותו חקרה מראשית עבודתה כאמנית ועד ימיה האחרונים: 

​

​

​

לא בכדי הגדירה בורז'ואה את מעשה היצירה כגירוש שדים, הרפטטיביות הזאת היתה צורך נפשי שהיא הקשיבה והתמסרה לו כל חייה. הוא מה שעשה אותה לאמנית שהיא. 

​

"למי אכפת?!" היא שאלה.

​

אאוץ'.

זו באמת נקודה כואבת, קיר שגם אני דופקת בו את הראש מפעם לפעם.

האם האמנות שלי משפיעה על אחרים? 

האם מה שאני עושה בכלל חשוב למישהו?

האם מישהו בכלל ישים לב אם אני אפסיק?

אני חושבת שכל אמנ/ית עסוקה בשאלה הזאת באיזשהו רובד. 

זה נכון שלא תמיד לעבודה שלנו יש השפעה על אחרים. לא תמיד נזכה לחשיפה משמעותית. אלו שאלות שיכולות לחזור שוב ושוב בחיים, ולא כולם מוצאים להן תשובה. 

​

אני באופן אישי מצאתי את התשובה שלי - והיא נמצאת במפגש של מה שאני עושה עם אנשים אחרים. ולא משנה אם אלה הקולגות שלי, המשפחה שלי או קהל שבכלל לא מכיר אותי - המפגשים של היצירה שלי עם אנשים אחרים הם הרגעים שנותנים לי הכי הרבה משמעות בעשייה שלי.

​

בסוף כל מופע שלי אני כותבת מייל למי שהגיעו והשאירו פרטים. 

אני שולחת להם כמה מילים על תהליך העבודה ומקבץ של השראות שאספתי לאורך הדרך. אני תמיד מקבלת חזרה תגובות חמות ושיתופים נרגשים, גם מאנשים שאני בכלל לא מכירה. מבלי להתכוון, הרוטינה הזאת של קבלת פידבק חיובי מהקהל ביססה אצלי באופן עמוק מאד את הידיעה שיש לעבודה שלי משמעות. וזה נותן לי המון, המון בטחון כיוצרת. 

​

אבל כשרק התחלתי את דרכי כיוצרת, הייתי חסרת בטחון לחלוטין, והייתי חייבת להתחיל מלהעניק בעצמי את המשמעות למה שאני עושה. 

​

כשעבדתי על המופע הראשון שלי באורך מלא - "צבע אדום" - הייתי בדיוק כמו ענת. שאלתי את עצמי למי אכפת, ובשביל מה כל הסבל הזה, והאם אני אמנית בכלל?

ולמרות שלא היתה לי שום הוכחה מבחוץ -

עניתי לעצמי שכן, אני אמנית.

ושלי אכפת.

ושגם לאחרים יהיה אכפת יום אחד - אפילו אם הם עוד לא מכירים אותי ואת העבודות שלי. 

הייתי חייבת לשכנע את עצמי שזה יהיה שווה את הסבל, 

כי פשוט לא היתה לי ברירה - היה לי ברור שאין שום דבר אחר בעולם שאני מוכנה להקדיש לו את חיי. 

​

זו היתה עבודה קשה של שכנוע פנימי, ואני כ"כ שמחה שעשיתי את זה. 

ה"כן" המגומגם שאמרתי אז, בהתחלה, הפך עם הזמן לאמת שברורה לי, 

והספקות בסופו של דבר נעלמו.

כמעט.

אוקיי, לפעמים הם חוזרים לבקר,

אבל אני כבר יודעת מה לענות להם: 

​

לאנשים אכפת.

אנשים באמת באמת ננגעים ממה שאת עושה. 

לשתף את העולם ביצירה שלך - להתעקש על זה - זו נדיבות.

ברגעים הקשים זכרי שאת לוקחת חלק, ולו קטן, במה שאמנות עושה בעולם. 

​

​

כל דבר שנבחר לעשות בחיים יהיה סיוט, לפעמים. 

​

כשאנחנו בחלק המבאס, כל מה שעובר לנו בראש זה: האם זה באמת מה שאני רוצה לעשות בחיים? למה בחרתי במקצוע הזה? אם רק הייתי הולכת להיות עיתונאית / קלינאית תקשורת / מפיקה / בנקאית / דוגווקרית, הכל היה הרבה יותר קל. 

​

אבל זה לא נכון.

כי בכל מקצוע שתבחרי בו תחווי משברים וספקות.

השאלה היא מהו הדבר שאת כ"כ רוצה לעשות, כ"כ אוהבת, שאת מוכנה לחוות את הקשיים שכרוכים בלעסוק בו?

התשובה שלי היא אחת ויחידה - אמנות. 

כי בכל מקצוע אחר אני תמיד אהיה ליד, במרחק נגיעה ממה שבאמת רציתי לעשות,

וזה אומר שהסבל שאחווה יהיה הרבה, הרבה יותר גדול.

כשאני עושה אמנות אני יודעת שלא משנה מה המחיר שאני צריכה לשלם - אני בוחרת בדרך הנכונה בשבילי. 

​

כשאני נמצאת באותם רגעים קשים, אני מזכירה לעצמי שההתמודדות שלי עם הקשיים האלה היא כוח. 

שאני מתמודדת איתם כי זה חלק מלהיות יוצרת. 

שאני כל פעם לומדת ומתחזקת. 

​

זה שייך לך. 

​

"האמנות לא שייכת לקהל, או לאוצרים, או למבקרי האמנות.  אמנות זו זכות ששייכת לכל אדם."

​

את המשפט הזה אמר לי פעם יוצר התאטרון יונתן לוי, וזה פשוט מילא אותי בהשראה.

זה לא מובן מאליו לזכור זאת, כאמנית, אבל ליצור אמנות זו זכות מולדת, ואין שום מבחן שאנחנו צריכות לעבור, שום הכרה שאנחנו צריכות לקבל, כדי שנהיה ראויות או מספיק טובות ליצור. 

האמנות היא שלך.

היא לא שייכת רק לאמנים הוותיקים (אם את צעירה), 

או רק לאמנים הצעירים (אם את ותיקה) - 

אמנות היא מעשה האהבה שאנחנו עושות עם החיים האלה. 

זה שייך לכל אחד ואחת מאיתנו. 

זה שייך לך. 

 

הסוף הטוב

​

בסופו של דבר, ענת חזרה לעבוד על הקטע שלה, והפכה אותו למופע.

העבודה השתנתה מאד, אבל כל השינויים רק חשפו והדגישו את המהות שענת חיפשה.

היא צלחה את כל המשברים, עבדה קשה והגיעה לתוצאה מדהימה.

היא לימדה את עצמה תהליך מהו.

אני גאה בך מאד, יקרה. 

​
 

​

​

תרגילים:

 

1. תרגיל דפוסים רגשיים:

 

כתבי את המהלך הרגשי שעברת בחודשים האחרונים ביצירה שלך - מתי הרגשת אמונה יוקדת במה שאת עושה? מתי חווית משבר? מתי נהנית ומתי סבלת? 

נסי לזהות - איך השינויים האלה קשורים לשלבים שונים בתהליך היצירה? לחוויות אישיות שאת חווה? 

מתוך מה שכתבת נסי להסיק:

מהן נקודות התורפה שלך - הרגעים שבהם את נשברת? 

ומהן נקודות המפנה שמרימות אותך ומחזירות אותך לעבודה?

 

כשאנחנו לומדות לזהות את הדפוסים שלנו, אנחנו יכולות לצפות מראש מתי נתרסק, וגם לזכור מה מרים אותנו למעלה. אנחנו גם יכולות להזכר שזה בא בגלים, ואחרי כל נפילה אנחנו קמות וממשיכות הלאה.

כל אלה הם משאבים שיוכלו להפוך את המשבר הבא לקל יותר להתמודדות. 

 

1. תרגיל ביקורת עצמית:

 

כשאת במשבר ועולים בך קולות של ביקורת עצמית - קחי דף ועט ותכתבי כל מה שהקולות האלה רוצים להגיד. תני חופש גם לדברים הגרועים והאיומים ביותר!

אח"כ עשי הפסקה קטנה. שטפי פנים, תכיני לך כוס קפה עם משהו מתוק. נשמי עמוק.

חזרי לדף - ועכשיו כשאת קוראת אותו דמייני שאת החברה הכי טובה שלך. ממש תחשבי על מישהי ספציפית שאוהבת אותך מאד. 

אח"כ קחי דף חדש, ותעני לקולות האלה בשם אותה חברה טובה. 

קחי לך כמה זמן שאת צריכה. 

 

שמרי את הדף השני, ותציצי בו כל פעם שאת צריכה עידוד. 

 

1. תרגיל גל חיובי:

 

את התרגיל הזה למדתי מהיוצרת ענבל יומטוביאן, שלמדה אותו מאחותה, עירית ציפורי. 

הרעיון הוא ללמוד לרכב על גל רגשי חיובי - ולנצל את המשאב הזה לעבודה. 

איך עושים את זה? 

לאורך התהליך, כשאת מתבוננת על החומרים שאת עובדת עליהם  - עשי זאת אך ורק כשאת ברגע טוב של היום, כשאת מרגישה נינוחה ורגועה, כשהמוח שלך עוסק במחשבות חיוביות - זה הרגע לפתוח את החומרים שלך ולהסתכל עליהם. 

אל תסתכלי עליהם בשום רגע אחר. 

לרגעים הקשים, תכיני לך מראש משהו כיפי ומחזק: מוזיקה טובה, משפט חיובי שהקלטת לעצמך מראש, מדיטציה, מה שעובד לך. כשאת בלופ של מחשבות שליליות על העבודה שלך, קחי כמה דקות ותקשיבי לחומרים שהכנת. 

ענבל מספרת שזה עוזר לה מאד להתבונן באופן חיובי על החומרים שלה ולמנוע סבל בתהליך. 

נסי זאת במשך שבועיים ותראי מה קורה. 

 

רפרנסים: 

לואיז בורז'ואה - סרט קצר עליה: https://www.youtube.com/watch?v=Ifn0qwTbgcA

קיקי סמית'

The shit sandwhich